שירה, בחורה שאני מאוד מחבבת, העבירה לי את השרביט.

מכיוון שלא הייתי בישרא המון זמן (יש שיטענו מעט מדי), לא הבנתי על מה המהומה, אבל ממתי זה מפריע לי לשתף פעולה?
אוקיי, קבלו שלושה דברים שלא ידעתם עליי:

1. כשהייתי רכה בשנים, הייתי משוכנעת שלכל פעולה יש מילת מזל, כזו שקובעת האם הכל יהיה טוב, או שזוועות יפלו על ראשי. זכור לי מקרה מבאס, בו ישבתי וצפיתי עם אבי במשחק של מכבי. המכבים הגיבורים העיפו כדורים לכל הכיוונים, ואני צעקתי בקולי קולות את מילת המזל (שהיתה טפשית למדי), והשחקנים המצוינים הפליאו בסלללללללללללים. כמובן שכשצעקתי את מילת המזל המטופשת שלי, עברו למטה מספר ילדים מהכיתה שלי, שלמחרת צחקו עליי עד מאוד. ובגלל שצחקו עליי, הדחקתי אותה מזכרוני, ובגלל זה הקבוצה שלנו נראית כמו שהיא נראית.

2. כשהייתי בכיתה א היה לי חבר, שהייתי בטוחה שאתחתן איתו. הייתי כותבת את השמות שלנו מחוברים (בשם משפחתו, מעולם לא הייתי פמיניסטית), הייתי מספרת לכולם שנהיה ביחד לתמיד, והייתי משחקת איתו באבא ואמא (כן, בדיוק זה). כמובן שלפני מספר שנים נפגשנו וכל כך התאכזבתי, עד שניתקתי את הקשר שוב (מיד אחרי ששיחקנו בזה עוד קצת).

3. כשסגרתי את הבלוג, קיבלתי מיילים מסלבז למיניהם, שמסתבר שקראו את הבלוג שלי, דבר שעשה לי נעים בבלוטת הצומי וכמעט גרם לי לפתוח את הבלוג שוב, רק כדי לרוץ לספר לחבר'ה.

זהו, מיציתי. אני מעבירה את השרביט לערן היקר, לזאתי נו שאני אוהבת, ולאינגריד המשובחת.

סעו בשלום, ואל תשכחו לחגור מאחור.