כן. שיניתי פה קצת.

כבר מזמן לא חלמתי חלום ראוי בלילה, כזה שאני יכולה לחשוב עליו כל היום ולנתח את אביו ואמו. בכלל, יש לי רק חלום אחד שאני זוכרת, וכבר כתבתי עליו מתישהו פה, רק שאין לי כוח לערוך חיפוש, כי איכשהו לא שמתי את חלון ה"חפש בבלוג" כששיניתי את העיצוב. בכל אופן, מדובר על חלום הזוי להפליא, שנראה מציאותי להחריד, וחלמתי אותו המון פעמים. הוא כולל מבנה שדומה למרכז פומפידו, ומלא במדרגות עולות ויורדות, הוא אפל ומוזר, ואני מסתובבת שם שעות, במצב רוח שנע בין תמיהה, סקרנות ועניין, שמתחלפים באימה מסוימת. אבל גם אותו לא חלמתי כמה חודשים טובים, דבר מאוד מטריד, כיוון שמעניין אותי על מה אני לעזאזל חולמת, שאני צריכה לצנזר את זה מעצמי.

בלילה, לפני שאני נרדמת ופונה לחלום את אותם חלומות שאני מתעקשת לא לזכור, אני טוחנת את ביפ כאילו אין מחר (יום עבודה), כולל כל מיני פיוצ'רמה ואנימציה קטלנית, החביבות עליי במיוחד. אין לי מושג למה, אבל אני פשוט לא מסוגלת ללכת לישון לפני שאני מתמוטטת מעייפות, כולל אור, טלוויזיה פועלת וספר שמונח על הפרצוף. אני כאילו מתעקשת למשוך את היום עד להירדמות כפויה. ברור לי שיש אנשים שפשוט שוכבים במיטה, עוצמים עיניים וחושבים מחשבות עד שהם נרדמים בספונטניות. אצלי זו יותר התעלפות לתוך שינה. ובלי חלומות, כאמור.

ויש איזה מישהו שאני חייבת לדבר איתו. משהו מקצועי. כל כך אין לי חשק להתמודד עם העניין, שזה פשוט נורא. אני יודעת שיהיה בסדר, שזו שיחה שתעבור בשלום ולהתראות, שאני אבוא, אדבר 10 דקות ואלך לדרכי בהרגשה ש"למה חשבתי שזה יהיה נורא, כשזה ממש בסדר". אבל זה יקרה אחר כך. בינתיים מאוד לא בא לי על זה.