| ככה בדיוק. בערך. |
| 10/2005
 ניתקו אותי מהמכשירים
היום נותקתי באכזריות מהחמצן שלי, צינור החיים, הקשר לעולם שבחוץ; האינטרנט. זה קרה ממש במפתיע, כמו כל תאונת פגע וברח. האינטרנט בעטה כמו גדולה, העברתי קבצים מפה לשם, פתחתי לינקים בכמויות מסחריות והתענגתי על הלחץ של ה"אני חייבת לגמור את המטלה הזו לפני שהבוסית שלי חובטת בי במטאטא קשה זיפים", ואז, כמו מכת ברק, שקט מלווה בהיסטריה. אין רשת.
מיד אחרי שניתקתי והדלקתי (וקיללתי קצת), צלצלתי לבזק (וואו בתחת שלי) וסיפרתי להם שאין לי אינטרנט. לבזק יש כלל ידוע - אם יש בעיה, זו לא אשמתם! שיהיה ברור! קודם יש לצאת מנקודת הנחה שהראוטר אשם (כי הוא קיים), ואחרי שמנתקים אותו ושום דבר לא זז - המודם אשם, ואז מאתחלים אותו ורואים שזו לא אשמתו, אז אולי זה כוח עליון, ולא נותר לנו להניח שטיח תפילה ולשאת יבבה אל השמיים. נפלא. כמובן שאחרי שהכל שעת שיחה נפלאה עם התומך (עודד, ד"ש בבית!) הוא הודה ש"באמת דווח לנו על תקלה באיזור שלך". באמת יופי.
יצאתי לענייני ארוחת צהריים (היתה פסטה מעולה), וניסיתי להשכיח מלבי את אובדן הרשת האהובה. שבתי לאחר שעות מספר, בהרגשה פסימית להחריד, ומצאתי את הראוטר מהבהב בשמחה. אכן, אין כמו ב-127.0.0.1
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
