ככה בדיוק. בערך. |
| 10/2005
משהו שהצלחתי לכתוב בכל זאת
כשרע לי, אני כותבת כאילו אין מחר. אני חובטת במקלדת בלי הפסקה, מתאפקת לא לשלוח יותר מדי פוסטים. אני כותבת בבלוג, ביומן, בוורד. שולחת מכתבים לנוגעים בדבר (ובדוברת), מלהטטת באותיות ואוספת פיסקאות.
כשרע לי, אני לא מצליחה לעצור את עצמי. היתה איזו כתבה בוושינגטון פוסט, אם אינני טועה, על החשיבות התרפויטית של הבלוג, ויש לזה בסיס; במקום לבכות לכרית, לספר לכולם על האומללות ולצפות לחיבוקים וירטואליים. לפעמים הם מגיעים. לרוב הם לא ממש עוזרים, אלא רק מלבים את הרגשת המסכנות. לפחות ככה זה אצלי ואינני יכולה אלא להעיד על עצמי.
כשקשה לי, אני צריכה לשתף, מחפשת איזו כתף פנויה להניח עליה את הראש. כשטוב לי, לעומת זאת, פשוט טוב לי, ואני מעדיפה להתענג על הרגע במקום לכתוב אותו. עכשיו טוב, מאוד אפילו*.
*טפו, חמסה, שומבצל, מלחמים.
| |
|