ככה בדיוק. בערך. |
| 10/2005
יום שהתחיל מצוין, וממשיך זוועה
קשה לי לנשום כשהוא כועס עליי. אני מרגישה כאילו מישהו אוחז לי בגרון וחונק, אבל לא עד הסוף, אלא רק מעט, מצמצם את קנה הנשימה עד כדי צינור דק. דק מדי. אני מנסה לעודד את עצמי, לשטוף פנים, להירגע, אבל זה לא עוזר. הבהלה שתפסה אותי רק מתגברת, משתלטת עליי ומשתקת אותי. אולי אני לא צריכה להתנער ממנה, הוא כועס עליי בצדק. טעיתי. זו היתה טעות תמימה לחלוטין, אבל טעיתי, ואין מקום פה לתירוצים לא רלוונטיים. הכל היה טוב, והצלחתי להרוס הכל, במין ילדותיות מטופשת, בחוסר תשומת לב, בלי שהרגשתי בכלל. וזה יום שאני אמורה לשמוח בו, וכל כך עצוב לי עכשיו.
אני רוצה לחבק אותו ולהתנצל, אבל זה בלתי אפשרית, גם טכנית, וגם כי הוא לא רוצה בי עכשיו. לא יכולה לנשום מרוב הפחד הזה.
| |
|