| ככה בדיוק. בערך. |
| 10/2005
 סופה של ידידות נפלאה?
מאוד התלבטתי איך לפתוח את הפוסט הזה, כי כידוע, הפתיחה היא הרושם הראשוני, וכמו בעולם האמיתי גם אם אתה יפיוף חכם, עשיר, גבוה ומקסים, אבל יש לך ריח רע מהפה וזה כל מה שיזכרו ממך כך גם בבלוג; פתיחה גרועה ממיתה את הפוסט.
אז אחרי שלקחתי בחשבון שלל אפשרויות (כולל לא לכתוב), החלטתי להימנע מהכללות, והעדיף את האמירה הקטנה, הצנועה, הבלתי מורגשת כמעט, ואני אלחש אותה כאן, בפונט בלתי מודגש שבדרך כלל אני לא יודעת לשמור על חברים לאורך זמן.
זה לא שאני חברה לא טובה, כשאני חברה של מישהו, אני החברה הכי טובה שיש, כולל להעיר אותי באמצע הלילה כדי להקשיב לאיך החבר המזדיין שלה זרק אותה באיזה מועדון בתל אביב בלי כסף למונית, אבל גם החברות הכי גדולה, עזה וחזקה (והיו לי כמה כאלה) נוטות להתמוסס ולהיעלם במרוצת הזמן. אני מכירה אנשים שיש להם חברים עוד מתקופת התיכון, או אפילו היסודי, מהשכונה או מהגנון; אצלי זה לא מחזיק. הכי טוב דוגמא, לא? אז קחו.
יש לי חברה שהכרתי לפני שלוש שנים. היינו באותו מצב בחיים (משפחתית ומקצועית), והסתדרנו נפלא. בערך לפני שנה התחלנו להתרחק; היא התחילה ללמוד משהו שאני לא ממש סובלת (מגיזרת הרוחניות), ואני החלפתי עבודה. היא התחילה לשקוע בדברים שמעניינים אותה (ואותי לא) וכל מה שעניין אותה היה לדבר על עצמה. לא היה אכפת לי להקשיב (היא חברה ואהבה זה כואב באוזניים), אבל אחרי שהיא התקשרה יותר מכמה פעמים ספורות בשביל לספר לי על כמה מעניין לה בחיים, ואיך היא שונה ומתחברת לעצמה (בעע), ואחרי שסיימה, סגרה בטבעיות את השיחה, הרגשתי שזה לא ממש מתאים לי. התקשרתי אליה לפני יומיים, לספר לה על איזה הישג מקצועי שאני די גאה בו, וזכיתי בהתעלמות גורפת מצדה. התעצבנתי. כעסתי. לא אמרתי לה מילה, אבל אני יודעת שהסוף מתקרב. עצוב? לא אכחיש.
וכן, יומולדת. צומי. זר לי פורח. קונפטי.
אפשר לעבור הלאה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
