| ככה בדיוק. בערך. |
| 10/2005
 למכירה - אצבעות כף רגל קפואות, במצב קשיח
תקציר הימים הקודמים: עבודה, ילדים, עבודה, ילדים, שוקולד, צחצוח שיניים. באמת שאני מעניינת ת'תחת.
תשמעו, הפכתי למישהי משעממת נורא. אין לי מי יודע מה להגיד, וגם את מה שיש לי, אני מצנזרת למחצה, ומותירה שאריות טעימות בערך כמו שיפוד מלפני שלושה ימים. הייתי שוקלת לסגור את הבלוג, אבל כבר סגרתי ופתחתי, ולסגור שוב יהפוך את זה לאפילו עוד יותר משעמם. חוצמזה, ממתי עניין לציבור הפך לקריטריון בכתיבת בלוגים? אה? אה? מעולם לא, וגם לעולם לא, לצורך העניין.
טוב, לערימת הידיעות שלא ממש יעניינו אתכם, אבל אני כותבת בכל זאת:
אחד מהבוסים המצוינים שלי התקשר ורצה שאעשה לו סוג של טובה וסירבתי בדוחק. מעניין מתי אוכל לומר בשלווה סטואית לא, אני לא מעוניינת, אני לא יכולה, אין באפשרותי, יש לי התחייבויות קודמות בלי להפטיר "מצטערת" לפני, אחרי ותוך כדי.
חברה ותיקה ונעלמת שלי, חידשה את הקשר לאחר ששלוש שנים לא דיברנו. אני תוהה אם היא קראה את הפוסט הקודם שלי. בכלופן, אחרי מילות הפתיחה וה"מה נשמע" המקובל, היא שאלה אותי "מה חדש". שלוש שנים, רבאק, מה לא חדש? נראה כמה זמן זה יחזיק. האופטימיות שלי הורגת אותי לפעמים.
ושאלה לקוראים הנבונים. נניח שמודיעים שיירד גשם. נניח שהשמיים מעוננים. נניח שכל דבר מצביע על כך שתיכף ומיד יהיה פה מבול. מי תשאיר את הכביסה בחוץ? כן, ידעתי שתנחשו.
אני דווקא מאוד אוהבת גשם, בתנאי שאני לבושה היטב (כולל גרביים וסוודר), שיש עליי שמיכת צמר מהסוג האימתני, ושאני מתבוננת בו מעבר לזגוגית. יש בזה משהו מאוד נעים, שלא לומר רומנטי (איכס). מה שמזכיר לי שאני חרמנית להחריד. כן. מממ. טוב, יעבור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
