| 11/2005
הכי אישי שיש
בעקבות קריאה של בלוגים שונים ומשונים (אתם לא רוצים לדעת), הגעתי למסקנה מתבקשת, שאפשר היה להגיע אליה באופן די אינטואיטיבי – בלוג טוב דורש חשיפה. כמובן שיש עוד דבר או שניים שמשחקים תפקיד - כמו יכולת כתיבה מסוימת ומיקוד, אבל אלה דברים אופציונליים. עניין החשיפה הוא בינארי להחריד – אפס או אחת, או שיש או שאין.
כמובן שהייתי ערה לזה כבר קודם, אבל איכשהו הדברים הסתדרו – מידרתי פה, קיצצתי שם, צינזרתי בעדינות וקטמתי בקצוות; אף אחד לא התלונן, אפילו היה לי אחלה רייטינג שבעולם, אבל משהו הציק לי עד רמת המועקה בגרון, אז החלטתי לעזוב ולעשות לביתי. מאוחר יותר חזרתי, רק כדי לגלות שתחושת התסכול כשאני מקצצת בטקסטים שאני מפיקה במספריים גדולים במיוחד, רק התגברה.
אני מוצאת את עצמי כותבת ומוחקת בלי הפסקה, כשהמשפט "את *זה* אני לא יכולה לכתוב", מהדהד לי בראש בלי הפסקה. קל מאוד לברוח לפוסטים משעשעים, פשוט לכתוב על אקטואליה ולפרוק עצבים, במקום להתפשט מול כולם ולקוות שלא ירגמו אותי בחצץ. אני לא מבין על מה את מדברת, יאמר הקורא הנבון, הרי את לא כותבת ב"רשימות", אף אחד לא יודע מי את, וזה רק בראש שלך. מדויק לחלוטין, ולמרות זאת, אני מתכסחת עם עצמי בכל פעם שאני משחררת משהו מעצמי.
את מספר הפוסטים שכתבתי והעדפתי לשמור כטיוטה, רק כדי למחוק אותם מאוחר יותר, אי אפשר לספור על יד אחת, גם לא על שתיים; ולא מדובר בפוסטים שהכילו את מספר תעודת הזהות שלי או פרטים נוקבים על חיי האישיים, ממש לא. אני נזהרת בכתיבה כאילו שמילה מיותרת יכולה להמיט עליי אסון בסדר גודל עצום. כמו במשפט הצבאי – אם יש ספק, אין ספק, והופ – עוד משפט על רצפת חדר העריכה.
אז למה לכתוב בלוג בכלל? קודם כל כי אני אוהבת לכתוב, ולמרות שאני עושה את זה לא מעט, אני נהנית מזה ממש כמו בהתחלה, אם לא יותר. כמובן שאני אוהבת שקוראים אותי, אני מוצאת את זה מלבב לדעת שכך וכך אנשים קראו אותי היום, ולמרות שרק מעט מהם השאירו תגובה, אני מקווה שהבלוג השאיר בהם משהו. בלוג הוא מקום בו אפשר לשפוך הכל, את הג'יפה שהצטברה, את העליצות, את התסכול והאושר; בלוג הוא חלקת האלוהים הקטנה בתוספת הערות "מוזמנת לבלוגי". הבלוג הוא *ה*מקום לכתוב בו את כל מה שמסתירים מכולם, אולי גם מעצמי, ובכל זאת, אני עוצרת. האצבעות משתתקות, המקלדת דוממת.
אני מקנאה, ממש מקנאה, בכותבים שמרשים לעצמם להתערטל ככה בפני כולם. יש בלוגרים, ואני יכולה לנקוב בלא מעט מהם, שמאוננים בבלוג בלי לפחד ממה יגידו; כאלה שלא נרתעים מלספר על עצמם, באמת, בלי לחשוש שמישהו יזהה אותם איכשהו ויחריב את עולמם באיזשהו אקט מיליטנטי. אני לא כזו, לא ניסיתי, גם לא אנסה. זה לא פוסט סיום, אבל זה בהחלט פוסט תהייה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
