| ככה בדיוק. בערך. |
| 11/2005
וכמה טוב שזה נגמר
היום המגעיל הזה עלה לי על כל העצבים*.
הוא התחיל בלילה, כשפיתחתי כאב גרון, המשיך בהתעוררות מאסיבית של יורשי העצר, וקימה מוקדמת מדי באדיבות אמא שלי, שרק רצתה לברר (בשבע וחצי בבוקר!) מה שלום יורש העצר ב', שמחרחר באדיבות האסטמה.
בקושי הצלחתי לקום מהמיטה (עצבנית כמובן), והתכסחתי עם כל מי שבא איתי במגע, כולל נושאי הד.נ.א שלי, שיהיו בריאים ושיגדלו ילדים בלגניסטים כמוהם. היה יאוש גמור. ההורים שלי שבאו לבקר עשו מהומה משלהם, ניסו לספר לי היכן אני טועה בגידול ילדיי, והותירו ערימת כלים בגובה הר בינוני בכיור שלי. כשסידרתי הכל במקום (שעה בערך), הילדים שלי ערכו פיקניק דמיוני, והפשיטו את המיטה ממצעיה, רוקנו את הארון שלי והתחפשו למשהו, לא ברור מה. צעקתי, אוהו כמה שצעקתי, ואז הרגשתי כמו חרא של אמא, ואז הם המשיכו לזרוק נעליים באושר גדול, וכבר כאבו לי הראש והגרון, ולכן ביצעתי את מטלות הערב בזריזות מופלאה, ועכשיו יש פה שקט נהדר. כמובן שאני לא יכולה ליהנות ממנו כי הלחץ שלי לא משתחרר. לא טוב לי להיות לבד.
*זה פוסט קיטורים, עמכם הסליחה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
