ככה בדיוק. בערך. |
| 11/2005
 ועכשיו - גרעפס
אני חושבת שהגיע הזמן להכריז על התנתקות חד צדדית מארוחות הצהריים המשפחתיות מדי של יום שבת. השתדלתי, הבלגתי, נשכתי שפתיים וניפחתי ורידים בצוואר בסבלנות רבה, אבל עד כאן! מלבד העובדה שעצם ההתכנסות מטרידה את מנוחתי, כל היום מסודר לפי הארוחה המטרידה הזו - צריך לקום מוקדם בבוקר כדי להספיק לאכול, כדי לצבור רעב לקראת הערב ואי אפשר לעשות שום דבר, כי תיכף הולכים.
הקאסט קבוע - הסבתא שמנסה לדחוף עוד קערת מרק, האמא שמנסה להרגיע את האבא, שמתעקש לריב בפוליטיקה עם כולם, האח שמתנהג באנטיפתיות מוגזמת, האחות הלחוצה, הילדים העצבנים כי הפילו אותם מהמכונית באמצע נמנום הצהריים שלהם, והחתולים, שמתייחמים בקולי קולות מתחת לחלון. איך אומרת ענת וקסמן? אושר גדול.
נכון, אני לא חייבת ללכת (ואני אכן נמנעת לעתים מזומנות), אבל אתם יודעים, משפחה לא בוחרים, אבל לעומת זאת אפשר לבחור בין שניצל לעוף מהמרק.
| |
|