זו לא עומדת להיות עוד רשומה שתרקוד על הדם, למרות שאני לא מחבבת את ראש הממשלה באופן כללי ואת פועלו באופן מיוחד.
זו לא עומדת להיות עוד רשומה שתשתדל להיות מאוזנת, בוגרת וסבלנית, בסגנון המתלהם-מתאפק בקושי, "הקרב האחרון" וכאלה.
לא הכרתי אותו באופן אישי ואני לא מרגישה שיש משהו שאני יכולה לתרום לפסטיבל "מותו בטרם עת לעתיד", אבל לא יכולתי שלא לכתוב שום דבר, לא יודעת למה, ואני כל כך עייפה. עייפה משעות של הארץ ו-וויינט ו-נרג', עייפה מבהייה בערוצי הטלוויזיה שמתעקשים לעדכן גם כשאין מה לומר, כאילו שברגע שיחליטו להמשיך בשידורים הרגילים, פתאום יקרה משהו, כאילו שחייו של ראש הממשלה בידיהם. אני מניחה שזה משהו שמשותף לכולנו; הרצון הזה לדעת הכל ומיד, לא להחמיץ לרגע, כי ברגע שנפנה את המבט, הכל עלול להתרחש. ובכל זאת, עייפות.