אתמול החלטתי לעשות פילאטיס, ההתעמלות הבלתי מיוזעת הרשמית של כפר שמריהו והסביבה. התעמלתי חצי שעה, ונשפתי בבוז אל מול המדריכה שציינה את חשיבות המתיחות. עכשיו כולי תפוסה לסירוגין. מדהים לחשוב שעד לא מזמן הייתי אתלטית למהדרין, מזנקת על קורות ועושה שפאגטים כאילו אין מחר. איך חלף גיל 16 לבלי שוב, איזה חרא. אני שונאת להתעמל, זו האמת, בערך כמו שאני שונאת מטיפי כושר. בפעם שעברה שהייתי אצל הגבנית שלי, היא טרחה לספר לי שהיא מתעמלת חמש פעמים בשבוע במכון כושר, עושה ספינינג, רצה, שוחה ורוקדת ריקודי בטן. כשלא טרחתי להתלהב היא נזפה בי - "את צריכה לעשות קצת כושר, אז תביני כמה זה טוב". כן, בסדר בסדר, ממש בהזדמנות.

 

נתחיל בעובדה שמכוני כושר עושים לי צרבת. יש שם סירחון של אנשים, צחנת נעלי ספורט ומראות גדולות מדי, שלא לדבר על המוזיקה שמתעקשת לתת לי קצב, כשכל מה שמעניין אותי זה להגיע לחניה. לרוץ על הליכון או לעשות ספינינג בלי להגיע לשום מקום נראה לי מטופש, יסלחו לי שוחרי הז'אנר, בערך כמו לפרוס לחם בסכין חמאה. במשך תקופה מסוימת פקדתי איזה בית תענוגות כזה למשך מספר חודשים. היתה לי מדריכה סדיסטית להפליא ושקרנית להחריד - "עוד שתי כפיפות בטן! עוד שתיים אחרונות! עוד שתיים ודי! נו, עוד שתיים!". להיות בכושר זה נהדר, להגיע לשם זה זוועה.

 

הייתי רוצה להיות מחוטבת להפליא, להסתכל בראי ולהגיד - "שיחקתי אותה". לפעמים נדמה לי שאני רדודה כמו בריכת פעוטות, בחיי. אבל לא זו הסיבה שאני כותבת, לא רק בכל אופן. העניין הוא שהפרו שלי עומד להיגמר, כך הודיע לי החבוט, ועמו ייעלם חלון המסרים, אז אתם מוזמנים להתמסר פה, או לשלוח אליי יונת דואר ממולאת.