יש משפטים שמאז ומעולם גרמו לי לפרוץ בבכי, או, להבדיל, להשתטח על הריצפה בצווחות ייאוש. לא מדובר על משפטים נוראיים כמו "לכי מפה ילדה מכוערת, אף אחד לא רוצה לשחק איתך ואפילו הכלב שלך ברח מהבית והשאיר מכתב שלא יחפשו אחריו", אלא על משפטים שעוברים בדרך כלל ליד האוזן בלי שתשים לב

- את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא? [את סבתא שמחלקת לי ממתקים]

- יחס גורר יחס [אם תתני לכולם להעתיק ממך שיעורים, יקראו לך חננה, יתנו לך מכות בהפסקה ויצחקו עלייך כהכרת תודה]

- צריך שניים לטנגו [יהיה דיסקו?]

- מרק זה לא אוכל [אז מה זה, כור גרעיני שאנחנו מסתירים במטבח, בין הזיתים לחומוס?]

- כשתיגדלי - תביני [זה עובד גם הפוך? כשאבין - אגדל? כי אפשר פשוט להסביר לי ולדלג על גיל ההתבגרות הנורא הזה]

היום, ממרומי גילי הבלתי מופלג בעליל, מצאתי את עצמי תוהה, בנסיבות אלו ואחרות, מתי אמצא את עצמי אומרת את המשפטים הללו ברהיטות, בלי להתבלבל, והנה, בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי חושבת את המשפט האחרון [אמנם לא בקול רם, אבל בכל זאת] כשקראתי את כתבת הפירסינג התורנית

אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל אני אשכרה מסכימה עם ח"כ גילה פינקלשטיין מהמפד"ל [וגם לא מאמינה שכתבתי "אשכרה", אבל זה סיפור אחר], טפים מתחת לגיל 16 צריכים לקבל אישור לחורר את גופם כאילו היו נפה של קוסקוס. יש דברים שבאמת נראים אחרת כשמתבגרים, פתאום הרעיון לעשות קעקוע של "אני אוהבת את בנחמין" נראה מטופש, לצבוע את השיער בירוק נראה מיותר ולנקב את הפיטמה נראה כואב ומציק בחזיה. מה המסקנה? לא ברור, אולי כשאגדל אבין.