אני, אישית, לא מפחדת למות. כלומר, להיות מתה לא אכפת לי, הדרך לשם נראית לי קצת, איך לומר, פחות אטרקטיבית. אם היה אפשר למות בשינה, זו הייתה האפשרות המועדפת עליי, למות בייסורים לוקח מקום אחרון, יחד עם טביעה וצניחה אל מותי. לגבי המוות עצמו, אני מסוגלת לדמיין את עצמי פטורה לחלוטין, ז"לה להחריד, אבל די מטריד אותי לחשוב שאני אשכב מתחת לאיזו מצבה של שיש חברון [לא השקיעו בי, המאנייקים] וכולם ייאלצו לבוא לבקר אותי פעם בשנה לפחות. אם הייתי יכולה, הייתי מוותרת על כל העניין, שישרפו אותי ודי. רגע! לא עכשיו. כשאמות. קצת סבלנות.

מצד שני, יש אנשים שדווקא בעניין קבורה ומה יהיה אחרי שימותו, קונים לעצמם חלקות קבר, כותבים את ההספד [עם המון תיאורים על אישיותם המרהיבה והישגיהם הבלתי מבוטלים] ועכשיו הם צריכים להתמודד עם השביתות המטורפות של המועצות הדתיות. הבנו כבר שאי אפשר לחיות פה בשקט, אבל גם למות?ותוך כדי שאני צוברת מרירות על הקברנים שיושבים רגל על רגל ושותים לאטה, כשסביבם המון כאלה שאין להם תחליף ופתאום, שימו לב לספין, עמוס, נביא הזעם המינורי הכי מאז'ורי שאני מכירה, משגר אליי את הידיעה הבאה

שזה נאה בפני עצמו, אלא שמדובר גם בבית קברות מהמאה ה-15 וגם בשרידים מהתקופה הצלבנית, אין קשר בין השניים, אבל הכתב לא נתן לעובדות לבלבל אותו. לא נורא, העורך בא ותיקן את הכותרת

ואפילו שיכתב את שורת המחץ, ששווה מיסגור:

חייבים להיות ארכיאולוגים בשביל להגיע למסקנות כל כך מרחיקות לכת. מסירה את הכובע והולכת לתרום את עצמי למדע.