אני מניחה שכל אחד מקוראי הנאמנים [מה נשמע? הכל בסדר אתכם? תמסרו ד"ש] היה בראיון עבודה כלשהו, בו התבקש לנקוב בתכונה שלילית שלו.

אני לא ממש מבינה את זה. אני קמה בבוקר, כולי התרגשות לקראת הראיון. מתרחצת [לעשות רושם], מתלבשת, פותחת כפתור [או שניים], מתבשמת [שיהיה נעים], מתאמנת על חיוך כובש מול הראי ויוצאת לכבוש את לב המראיין. אחרי כמה שאלות מנומסות, המראיין מתפתל מרוב תשוקה לשאול את שאלת ראש הממשלה: "איזו תכונה שלילית יש לך?"

עכשיו מגיעה התלבטות. האם להיות כנים עם המראיין ולפצוח בסדרת וידויים שלא תבייש את ספת הפסיכולוג, או לשלוף תשובה פרווה, בבחינת לא מריח לא מסריח, תשובה שתוציא אותך הכי גדול, הכי ענק, הכי לקבל אותך עכשיו לתפקיד, הכי לתת לך קידום ובונוס למשכורת + רכב חברה.

התשובה שזוכה בפרס "האמא של תשובות הפרווה" היא כמובן - תופים - אני פרפקציוניסט, שזה כאילו לומר - אני משקיען, עובד 20 שעות ביום מינימום, מקריב את עצמי לטובת החברה ומוכן לעשות הכל [כולל הכל] כדי שהמשימה תושלם על הצד המעולה ביותר.

אה. קבלו עידכון. אנשים שמודים בפרפקציוניזם, כאילו אמרו שהם "חרדים, נקלעים למצבי לחץ וגורמים סבל לאחרים. יש גם מדענים הטוענים עתה כי פרפקציוניזם הוא סוג של מצב רפואי, בדומה לתופעות התנהגותיות אחרות כמו התנהגות כפייתית". כן, שוב מחקר חדש. תתמודדו. יש שם עוד תיאורים פלסטיים שונים, לגבי ההתנהגות הקומפולסיבית של הפרפקציוניסטים, אבל לא יכולתי לסבול את העובדה שהמחקר הנ"ל נמצא תחת ההגדרה "כיף" בNRG, שהכיתוב של התמונה לא קשור לכתבה כלל, שמתייחסים ל"פרפקציוניזם" פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה, ושיש רווח מיותר במילה "ג'ונסון" בפסקה האחרונה.