הלכתי היום לחוף הים. לא כי ללכת לים זה הקיק שלי, אלא כי הבטחתי והבטחות, אתם יודעים, צריך להשתדל לקיים. הים היה יפה, לא נצפתה אפילו מדוזה אחת, החול היה רך יחסית, אף אחד לא שיחק מעליי מטקות, וטרקטורון לא החריד אותי שעה שהשתזפתי טופ-לס [אולי כי לבשתי בגד ים שלם].

מספר דברים שתמיד הטרידו אותי בהקשר של ים:

- למה אף אחד לא מתחיל איתי בים? זה מטרד רציני, אבל גם חינני בדרכו ומלטף את האגו. אני לא מחפשת משהו אינטנסיבי מדי. מה, אף אחד לא סקרן לדעת מה השעה, או אם יש לי אש, או אם לא כאב לי כשנפלתי מגן עדן?

- הברז המעוקם לשטיפת רגליים נמצא תמיד במרחק ניכר מהחניה, דבר המעמיד אותי בפני שתי ברירות: להתעלם מהברז ולהגיע לאוטו עם ארגז חול בין האצבעות או, לשטוף את הרגליים, לעשות את דרכי בזהירות עד למכונית ולהגיע אליה מבויצת להפליא.

- האם לקחת ספר לים ולהסתכן בהפיכתו לממורטט [ואני שומרת על ספרים בצורה אובססיבית], או לקחת עיתון ולהסתכן בכך שלא יהיה לי מה לקרוא בו?

- היכן שמים את חפצי הערך [ארנק, אם במקרה יתחשק לי ארטיק שוקו וניל,קמע של ש"ס, מפתחות של האוטו] כשאני אוזרת אומץ ונכנסת למים? האם לעטוף אותם במגבת [ולהניח שאף אחד לא חשב על זה קודם]? לשים בשקית ולהטמין בחול [ואחר כך לא למצוא את אתר הקבורה]? לבקש ממישהו שישמור [בהנחה שהוא לא מכה זקנות, רוצח סדרתי וגנב ארנקים בשעות הפנאי]?

- איך זה שיש המון בחורות, עם ציצי עד הברכיים, פולקעס מתנדנדים כאילו עברו חוויה מתקנת ברכבת הרים, בטן משתפלת ותחת שאפשר להקים תחתיו התנחלות ואף אחד לא ישים לב, ובכל זאת, מסתובבות בחוף בביקיני זעיר, ואילו אני לא מסוגלת לחשוב על בגד ים שאינו שלם, שחור ומהוגן?

- איך מגיעים גרגרי חול לשיניים שלי? ואיך מוציאים אותם משם?