מהרגע הראשון בבוקר, עוד לפני צחצוח השיניים, אני צריכה שיאהבו אותי. לא צריכה, חייבת. מן תחושה כזו כאילו אם לא יאהבו אותי אני אשמט ואפול מהצוק הכי גבוה שיש ואף אחד אפילו לא יידע. תנו לי קצת מהאהבה שלכם, מהתשוקה. כשאתם שוכבים ליד אשתכם במיטה, והיא עוצמת את עינייה, קחו קצת מהאהבה שלכם ושימו בצד, תשמרו קצת בשבילי.

אני רוצה אהבה, אהבה מכל סוג, אהבה שתקח ותפשיט אותי, מהקליפות וגם מהבגדים, אהבה שתגרום לי להרגיש ביטחון, רוגע, שלווה וגם התרגשות ועקצוצים קטנים של עונג. אהבה שתלטף לי את הלחי ותרים אותי גבוה, עד לנפילה הבאה. אהבה שקטה, עצומה, מפלרטטת, אהבה שתמלא אותי, ולו לרגע, במה שחסר לי.

תנו לי אהבה, כזו שתיצמד אליי קרוב ותרחרח לי את הצואר. אהבה שתלקק לי את הדמעות ותלחש לי באוזן שהיא שלי, אם רק אחזיק אותה חזק. אהבה. אאאאאהבה. אני רודפת אחריה והיא בורחת ממני, מתקרבת ומתרחקת, ואני יודעת שלעולם לא יהיה לי אותה כמו שאני רוצה כמו שאני צריכה. כי יש לי את כל האהבה, יש לי מי שלוחש לי שהוא אוהב אותי, יש מי שאוהב אותי ונותן לי ומרגיש אותי, ובכל זאת אין לי מספיק, כי אין מספיק בעולם כדי למלא אותי. אני חור שחור של רגשות, אני משולש הברמודה של האהבה, להישאב לתוכי ולהעלם לנצח.