"אם תגיד שקר מספיק פעמים, אנשים לבסוף יישתכנעו שזו אמת" [לנין]

מדי פעם אני מגלה כמה אנשים הם חלאות וכמה מהר אנשים אחרים משתכנעים ששקרים הם אמת לאמיתה. והנה סיפור שהיה באמת [בשינויים קלים, בלי להזכיר שמות, עם קצת הטיות בעלילה, בקיצור - אין קשר למציאות]: בחוג מכריי המרוחק, יש בחור מסוים, נקרא לו סטאלין, שמצאתי חן בעיניו, וזה שאני נשואה + טפים + דרושה עוזרת לפעם בשבועיים לא ממש הפריע לו והוא התחיל להפיץ עליי שמועות זדוניות, שלא לומר מחליאות, שלא לומר זנותיות. אומרים שמאחורי כל שקר יש קורטוב אמת, אבל במקרה הזה, הכי לא היו דברים מעולם.

לא יכולתי להתעמת איתו, מכיוון שמי שהביא לידיעתי את הדבר היא גורבצ'וב, שחברה שלה חרושצ'וב סיפרה לה, שסטאלין סיפר לה. מסובך ומגעיל וממשיך להסתבך. חרושצ'וב הבטיחה לסטאלין לא להעביר את זה הלאה, אבל לא הייתה יכולה להתאפק וסיפרה לגורבצ'וב, שהיא חברה טובה שלי, ולכן מספרת לי הכל בלי להתבלבל. אני לא יכולה לבוא לסטאלין ולבעוט לו בביצים הקומוניסטיות שלו, כי אני לא אמורה לדעת שהוא אמר מה שאמר, אבל העצבים שלי כבר הניפו דגל שחור והם מוכנים להסתער.

עכשיו ההתלבטות בשיאה:

האם לומר לו שהוא זבל אנושי תוך הטחת האמת בפרצופו קבל עם ומוקיריי וכך להרוס את מערכת היחסים שלי עם כל אלה שסיפרו כדי שלא יעבירו את זה הלאה?

האם לשמור את הכל בבטן ולקבל אולקוס?

האם לרכוש בובת וודו לשימוש עצמי?

האם לקרוא לחבר'ה שלי [מנטל נווט: להשיג חבר'ה] ולפוצץ לו את הצורה בדרכי נועם?

שנת לימודים פוריה, אגב. לא זאת.