יום אחד מישהו יגלה אותי, אבל לא סתם מישהו, איזה מוציא לאור או מבקר ספרות מוביל, כזה שאוכל כישרונות צעירים לארוחת הבוקר, כזה שעובר על טקסטים מתוך שינה, כזה עם כוח והשפעה, והוא ישים לב אליי מיד. הוא יקרא כמה דברים שכתבתי ומיד יתאהב במוח שלי, הוא יעשה טלפונים לכל המקורות שלו כדי שיאתרו אותי ובסוף ישיג את מה שהוא רוצה, כמו שהוא רגיל.

יום אחד תתקשר אליי המזכירה שלו ותגיד לי שהוא רוצה לדבר איתי, ותספר לי, כדי שיהיה לי ברור, איזו אישיות כבירה הוא, וכמה אני צריכה להיות אסירת תודה לכך שהוא משקיע בי שיחה של כמה דקות, כי טיים איז מאני, ואצלו זה בדולרים.

יום אחד הוא ידבר איתי ואני לא אדע מה לומר, מרוב ביישנות, אבל הוא יידע, כי הוא מומחה למילים והוא יגיד לי שהוא נורא עסוק, אבל הכתיבה שלי מעניינת אותו והוא ישמח להיפגש איתי ושאקבע תאריך עם המזכירה שלו, שתעלה בזריזות על הקו ותאמר לי שוב שזה כבוד גדול ושכדאי לי להעריך את זה, כאילו שלא הבנתי בפעם הראשונה.

יום אחד אפגוש אותו בבית קפה יוקרתי. הוא יחנה עם הג'יפ שלו על המדרכה ויתיישב מולי כאילו המקום שייך לו. אולי הוא באמת שייך לו, הכל יכול להיות. הוא יגיד לי שיש בי כישרון שזקוק לליטוש, ואם אני מעוניינת, הוא מוכן להכיר לי אנשים שיכירו לי אנשים שיעזרו לי להתקדם ואולי בסוף יצא ממני משהו משמעותי.

יום אחד אחטוף פחד נוראי שההצלחה קרובה לי מדי, הצלחה מפתיעה, כזו שלא צפיתי ולא התכוננתי אליה ואתקשר אל המזכירה שלו ואומר לה שאני נאלצת לסרב להצעה הנדיבה שלו והיא תגיד לי שבטח השתגעתי כי להצעה כזו אף אחד לא מסרב ואני אתעקש ואנתק.

יום אחד אשב בבית בביטחון היחסי שלי ואתהה מה יכול היה להיות.