כבר נורא מאוחר, או מוקדם, תלוי מאיזה כיוון אתם מסתכלים על השעון. הלכתי לישון אתמול, כלומר אתמול, בסביבות אחת בלילה, כי היום על הבוקר יש לי איזו פגישה שלא הצלחתי להזיז לשעה שפויה יותר. ומה עושה מישהו שצריך לקום מוקדם? אה, שמחה ששאלתם, הוא קם עוד יותר מוקדם, דבר שיותיר אותו עייף עד אימה, צנוח עפעפיים ומפהק כפייתי.

  ללכת לישון שוב? אין סיכוי. כשאני מתעורררת, זה סופי ובלתי ניתן לערעור. למה בכלל התעוררתי? היה איזה שריד של כאב בטן [אני מאשימה את הסושי] שכנראה גרם לי להקיץ משנת היופי שלי שלא הושלמה ולכן אני גם עייפה וגם לא יפה בעליל, מצד שני, אני עירנית להחריד. השעה חמש וחצי בבוקר, שעה שהאדם הסביר מעולם לא רואה בשעון, אלא אם הוא בטירונות או קבור בג'ט-לג, ואני כבר מזמן לא במדים וגם את הטרמינל אני נמנעת מלבקר. לא, אני לא הולכת לשתות חלב חם, עדיף לי להיות ערה מאשר לחטוף בחילה, אז במקום לשכב במיטה ולהתהפך מצד לצד, אני יושבת והופכת דפים בבלוג. בוקר טוב.