כמה מייאש זה לדבר עם מישהו שעצוב בגללי. אני עושה קולות של מתחנפת, אבל אין סיכוי. הוא עצוב וממאן לחייך. אני לובשת את בגדי המוקיון שלי ומקפצת לפניו. זה לא מזיז לו את קצה השפה. הוא עצוב וזהו זה. הלו, אני אומרת לו, תן לי סיכוי, זה לא שיריתי לך ברגל ומילמלתי סליחה, לא חטפתי לך את חתול המחמד שלך ודרשתי כופר, ממש לא. בסופו של דבר, אם נתעלם מהעצב [כן, אי אפשר להתעלם, אני יודעת] הרי שבעצם לא פגעתי בך, אלא רק עמדתי על שלי, כפי שאתה היית עומד על שלך במקרה הפוך.

אין לי מושג מה לעשות, בחיי. אני יכולה להיות עצובה איתך, אם זה יישפר את מצב הרוח, אני יכולה לא לדבר איתך, אם זה ישכיח ממך את הבאסה, אני יכולה הכל, אם רק תגיד לי מה. אבל אתה לא אומר. אתה עצוב. אוף.