היום נכנסתי לחדרו של בוסי-יקירי ופטפטנו באריכות [התבכיינתי לו על הפרויקטים האחרונים] ופתאום צלצל פלאפונו [לא ברינגטון של מאיה בוסקילה, תודה ששאלתם]. על הקו הייתה אחת מהעובדות אצלנו שסיפרה לו שהיא לא יכולה להגיע היום כי יש לה מטלות, עניינים, עבודות ואיזה מבחן שיושב לה על האונה.

הוא אמר לה שזה בסדר ושהוא לא כועס עליה. מובן שהוא כועס עליה ושזה הכי לא בסדר להודיע שעה לפני שאמורים להופיע לעבודה [והיום יום לחוץ במיוחד] שאת לא יכולה לבוא לעבודה.

הוא היה רגוע, אפוף שלווה, כאילו לא הנחיתו עליו בשורה כה מעצבנת

דבר שהוכיח לי ש

1. לעולם לא אוכל להיות בוסית

2. אם אהיה, אפטר את כל העובדים, כי הם יעצבנו אותי

3. או שמישהו מעליי ידאג לפיטוריי עקב התנהגות היסטרית ונוירוטית.

איך אדם יכול להשאר כל כך רגוע בסביבה כל כך מתוחה, נשגב מבינתי [עלאק].