קודם עידכון: היה אחלה, נדמה לי. השמיים לא נפלו ולא בלעתי את הלשון מרוב התרגשות. נדמה לי שאפילו דיברתי לא רע. כן.

כמובן שבכל טוב יש רע וההיפך, והצלחתי לרגיז מישהו שמאוד יקר ללבי. אם הייתי עושה את זה בכוונה, ניחא, כי אז הייתי מודעת לעניין, אבל אמרתי כל מיני דברים, בלי לחשוב קדימה, בלי להבין שמה שאני אומרת יכול לפגוע בצד השני, ועל זה אני מבקשת שוב סליחה. לא שלא ביקשתי, דווקא ביקשתי, ואפילו סלחו לי, אבל אני עדיין מרגישה שלא הייתי בסדר.

הייתי שמחה אם היה לי איזה מנגנון התראה, כמו הטינג טינג טינג של חגורת הבטיחות, שמסמל שאם לא נחגור יפה - נעוף מהחלון בתאונת שרשרת. מנגנון שהיה אומר לי - תזהרי נשמה, את מתקרבת לבור, תיכף יהיה פה בור, הנה הוא ממש, הנה את נופלת לתוכו, בום.

לצערי הרב אין לי מנגנון כזה. כלומר, אני משתדלת לשים לב בעצמי, לנשום עמוק לפני שאני אומרת דברים שעלולים להותיר אחריהם נפגעים, ולשים לב איך מרגישים אחרים, לא רק אני. בדרך כלל זה עובד. הבעיה היא שכשזה לא עובד, אני מופתעת כאילו הודיעו לי שזכיתי בלוטו, ובכלל לא השתתפתי בהגרלה.

ועוד קצת עידכון: מספר אנשים טענו שהייתי בסדר, ואפילו לא שילמתי להם כדי שיגידו.

נתחיל בשורה התחתונה: יש לי פחד קהל. לצורך העניין גם עשרה אנשים הם קהל. גם חמישה. ברגעים בהם אני אמורה לדבר בפני אנשים (לא שיחה קלילה, בזה אני מצוינת), אני מיד מחווירה, מאבדת אוויר וצוברת חרדה. זכורות לי לא מעט הזדמנויות (בית ספר/ צבא/ אוניברסיטה), בהן נאלצתי להתמודד עם הפחד הזה, בכל פעם יצאתי בשן ועין מהאינצידנט.

לא הייתי מלאה אתכם בחרדות המשעממות שלי, אלא שבשבוע הבא אני עומדת לפגוש בפחד הספציפי הזה ממש מקרוב, וכל מה שיש לי לומר זה אמאלה.