| ככה בדיוק. בערך. |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 איפה הכפיים?
לפעמים מעצבן אותי לראות עד כמה אני זקוקה לחיזוקים חיוביים.
נתחיל באמצע - משהו שעשיתי בעבודה זכה ל-15 שניות התהילה שלו. לא זכיתי באיזשהו פרס בינלאומי או הכרה עולמית, סתם כבוד מסוג מסוים, כזה שעוד שעתיים לא אזכור אותו. בכל אופן, מיהרתי לספר למספר מקורבים (כולל כאלה שחולקים איתי נתחי ד.נ.א) את החדשות, וההתלהבות היתה אחידה. חוסר עניין מוחלט.
במקום לכעוס על למה לעזאזל לא מתייחסים אליי, לקחתי את עצמי לשיחה שעסקה בנושא "חיזוקים חיוביים - WTF", בה הסברתי לעצמי שמה שאחרים חושבים לא ממש משנה, כיוון שאני יודעת מה אני שווה, ואני לא זקוקה לאחרים שיספרו לי שאני מוצלחת ויזרקו עליי קונפטי בסנכרון מושלם. זו היתה הרצאה מוצלחת כל כך, עד שכמעט שכנעתי את עצמי, אבל רק כמעט.
| |
 בלי גלגלי עזר
הפעם זה לא עומד להיות פוסט מרגש, בו אני מספרת איך הצלחתי להתגבר על כל הקשיים והמהמורות בדרכי הבלתי סלולה. זה לא הולך להיות פוסט בו אספר על הכנפיים שצימחתי באלגנטיות, שהפכו אותי מברווז מכוער לעופיון ברוטב. זה גם לא עומד להיות פוסט בו אודה לכל האנשים שתמכו בי בדרך להשגת המטרה. ממש לא.
רק רציתי לספר על אחד מיורשי העצר שנפטר מגלגלי העזר, לאחר שאמא שלו רצה כשהיא מחזיקה את האופניים וצועקת "להסתכל קדימה. עוד. ישר. לדווש. יופי!". גאווה, למה לא.
| |
סליחות - גרסת הקרדיט
נראה לי שההייפ החדש הוא להתעלם מהמשמעויות הנרחבות של יום הכיפורים. מכיוון שאין לי מושג מהן המשמעויות הנרחבות, אני מסתפקת במשמעויות המצומצמות שגורסות שזה בסדר גמור לבקש סליחה בימים הנוראים.
יוצא לי לקרוא מדי פעם בלוגים (כל הזמן) וכנראה שזה נורא אופנתי להכריז ש"לבקש סליחה צריך כשטועים, ולא לקראת יום הכיפורים". מעניין אם אלה אותם אנשים שטוענים שמתנות צריך לקנות כל השנה ולא דווקא ביום הולדת. האנשים הללו חושבים שבקשת הסליחה תלויה אך ורק במקבל, כאילו שמי שרוצה להתנצל צריך להגיד לעצמו - פוס, בוא נבדוק אם מתאים לו לשמוע את הסליחה, ורק אם כן - לומר את המילה המפורשת. אז לא מתאים לי, ממש לא.
קודם כל, כדאי להבחין בין טעויות שונות. מי שרצחה לך את הכלב עם את חפירה אינה שווה למי שאמרה לך שהיא לא מעוניינת לשכור איתך דירה. מי ששרף לך את הדלת ביום שבת בבוקר, לא שווה למי שאמר לבוס שלו שהוא מעוניין להתפטר. הלו, קצת פרופורציות.
אני לא מתכוונת לדחוף פה שוב את המשפט שטוען כי לטעות זה אנושי (ולסלוח אלוהי, הנה הכנסתי אותו בכל זאת), אבל מעצם היותנו חיים ונושמים, אנחנו עושים טעויות: חלקן קטנות עד בלתי מורגשות (כבסתי את הסדינים הלבנים שלך עם גרב אדום. אופס) ועד טעויות עצומות (ישנתי כשהספינה שלי התנגשה בסירת דייגים קטנה. אופס), אבל כולם זכאים לבקש סליחה. לגבי הצד הפגוע, הוא יכול להחליט האם מתאים לו לסלוח אם לאו, אבל אמירות צדקניות ומתחסדות בסגנון "ביקשת סליחה מאוחר מדי" הן מנותקות לחלוטין. מי שמתייחס לסליחה כאל מעדן חלב שפג תוקף אחרי שבועיים, שלא יתפלא שהוא נשאר עם טעם רע בפה.
וסליחה אישית לכל מי שפגעתי בו. תהיו בטוחים שמדובר במשהו שנעשה בתום לב גמור, אני באמת לא חרא של בנאדם כמו שאני נראית. גמר חתימה טובה וזה.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
