ראיתי את לינוי בר גפן באסף הראל.

לינוי מגישה את תכנית הבוקר בערוץ 10 [כמובן], בחורה חכמה ומקסימה באופן כללי, שיש לה דעה על כל דבר בערך.

על מה מדבר איתה האיש והקרחת?

על הפן שהיא עושה פעמיים בשבוע, על התלתלים שהיו לה, על הבלונד ועל החיים אחרי ההחלקה.

למי יש פטיש שיער?

 

כותרות עבות בכל העיתונים,

המונים משפשפים עיניים בתדהמה,

כולם ידעו שזה יכול היה לקרות, אבל אף אחד לא ראה את זה מגיע,

מהדורות החדשות מדווחות על המאורע בטון עצוב, כמקובל

ונרג' מגדיל לעשות וממהר לקבוע כי מדובר ברגע העצוב של 2005.

 

כן, ג'ניפר ובראד נפרדים. טוב שיש פרופורציות.

 

 

 

כאחת שקוראת מדי פעם [אוקיי, כל הזמן] חלק מסוים [אוקיי, המון] מהעיתונות אונליין, אני מוצאת את הטוקבקים משעשעים ומחכימים הרבה יותר מהכתבות. עזבו לרגע את המתגבבים [וד"ש לעידו] המתלהמים, יש טוקבקים מצחיקים הרבה יותר, כאלה שנכתבים בידי חברים של הכותב, או גרוע מכך, בידי הכותב עצמו.

 

דוגמא? בבקשה. כתבה משעממת על עולם הפרסום השוקק. יש שם המון קריאייטיב! בריף! תקציבאים! ועוד המון מילים לא מובנות עלאק, שכבר קראנו קודם, ועוד נקרא בעתיד. הכתבה עצמה מרתקת בערך כמו לספור מרצפות כשאתה יושב בשירותים. שיעמומון. התגובות, מצב שני, לא מצליחות לעצור את ההתלהבות, החל מהצעות נישואין לכותבת "הכי יפה שראיתי בעולם" וכלה בהצעות עבודה "את כותבת מדהים, את צריכה להיות סופרת". גיברת! תרגיעי! מחמאות תקבלי מאחרים, ואם לא, תשאירי את המלאכה לאלה שיודעים לכתוב, שזה, קבלי רמז דקיק, לא את.