|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כססה
כל הציפורניים הלכו. כיסחתי אותן. את כולן. ואני לא מאשימה את עצמי, ברור שלא, זה הבוס שלי, השם יקום דמו, בו האשמה. מי עובד ביום שבת, תגידו, מי? רק מישהי דפוקה כמוני, מישהי שחושבת שהעבודה היא משהו שאי אפשר לדחות למחר, שחייבים לעשות אותה עכשיו ומיד, ושאפשר בכיף להרוס את הציפורניים המסכנות שלי תוך כדי. והבוס שלי, איך אני מסמפטת אותו, אחרת לא הייתי מרימה אצבע על המקלדת, למה להרים אצבע כשאפשר למשוח אותה בפרנץ'? כן, היו לי ציפורניים ואינן, אפילו בלי סיקור של עיתונות זרה, שזה פשוט אוי, נורא. אבל זהו, עשיתי את מה שהיה לי לעשות, ועכשיו אני יכולה לשכב על זר הדפנה שהכנתי מראש, אבל האדרנלין שלי סוער כמו ים בלי מציל, ודווקא עכשיו אני מוכנה לעוד כמה משימות. פשוט בזבוז, ואפילו אין לי ציפורניים להרוס, שזה הכי שתי ציפורים במכה אחת. ובלי קשר, נראה לי שיש לי בעיה בויסות חום הגוף. אני, בלי קשר לכלום, צריכה תנור צמוד אליי, פלוס גרבי צמר. כולם מסתובבים עם חולצות קצרות ומזגן, ואני מתעטפת במעילים. הייתי הולכת לרופא, אבל אני חוששת שהוא יבקש ממני להתפשט, ולהתפשט זה קר, אז אני מוותרת. יאללה, מיציתי את עצמי, שיהיה שבוע טוב וכל היתר. | |
מבוטלת מבוטלת מבוטלת
מהבוקר אני מסתובבת עם מצברוח מעוך במיוחד והרגשה שמשהו לא בסדר ואין לי מושג מה.
לפני שבוע קבעתי איזו פגישה בענייני עבודה, שבוטלה (פעמיים! ולא באשמתי) תוך 48 שעות, אחרי שהתכוננתי אליה, מרטתי גבות והכל.
עכשיו הם התקשרו ורצו לדעת אם אפשר לקבוע למחר, אמרתי שאני מצטערת אבל לצערי (כן בטח) נקבעה לי פגישה נורא חשובה לאותה שעה, ושנאלץ לדחות את העניין לפעם אחרת. לא נורא, גם ככה הם היו מבטלים עוד שעתיים.
מבאס אותי, כי בעלי עושה לי פרצופים של "היית צריכה ללכת" וגם כי צמח לי חצ'קון ליד החיוך שאין לי.
אני נשמעת כמו פולניה בגיל ההתבגרות.
מקבץ ידיעות שלא שוות פוסט, בקושי שורה:
תיכף מתחיל שבוע הצרבת היהודי, עם סופגניות במילוי ריבה, שוקולד, מייפל ו-וניל. שמעתי גם על מילוי גראס אבל לא הצלחתי לאתר. לינק, מישהו?
נמאס כבר לקרוא בעמודים הראשונים על הכולסטרול של ראש הממשלה. עוד דבר שעושה לי צרבת.
והנה דבר מגניב במיוחד - מריץ' ורץ' יוצא ריץ' רץ', מלייזר וטוסט - ישו חרוך, ואם זה לא christmas spirit, אל תקראו לי בכלל, גם ככה קר לי לצאת.
תיכף נגמרת השנה הזו, סיכום בקרוב, ראו הוזהרתם.
| |
 נוסטלגיה שכזו
"למה את לא באה לבקר?" אמרה לי חברתי ב', "כולם שואלים עלייך", אמרה ורמזה למקום העבודה הקודם שלי, זה שמאז שעזבתי אותו (באלגנטיות גמורה), לא טרחתי לבקר, הן בגלל שיש שם איזה מישהו שאני לא ממש מחבבת, וגם כי יאללה, המשכתי הלאה, ומה זו הנוסטלגיה הזו.
אז לפני כמה ימים לקחתי את האוטו ונסעתי בדרך המוכרת כל כך, עמדתי בפקקים המוכרים כל כך, וקיללתי את הקללות החדשות (צריך לגוון). כבר במדרגות העישון נתקלתי במישהי שאמרה לי "יוווו כמה זמן לא ראיתי אותך, מתי את חוזרת?", חייכתי אליה בנימוס ואמרתי לה שדווקא טוב לי במקום החדש שלי, והיא אמרה "פה ממש חרא, אולי תחזרי?". טיעון מנצח, אין מה לומר.
מיד נכנסתי לחדרו של ג', מההנהלה הסמי-זוטרה, שתמיד אהב אותי עד מאוד. "איך התגעגעתי אלייך, את חוזרת?". "לא", השבתי. "טוב, אז תביאי חיבוק, אם את לא עובדת שלי אז זה בסדר". אמר והסתער. מיד אחריו באה ב', ששמעה אותי מרחוק והצטרפה לחיבוק הקבוצתי. רק בשביל זה היה שווה. אחר כך ישבתי איתם ושמעתי מקבץ רכילות טרי על ההוא שפוטר כי באמת הגיע לו, ועל ההיא שעפה למרות שלא הגיע לה, ועל כמה שעוזבים תיכף, ורכילות מצוינת במיוחד על אחת מההנהלה, רכילות שלא ממש הפתיעה אותי אבל שימחה אותי עד מאוד.
ואז הלכתי וקניתי לי מכנסיים מצוינים שעושים לי תחת יפה. מושלם.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
