אפילו לכתוב פוסט אני לא מוצא זמן. אני אפילו לא יודע איך הגעתי לזה עכשיו, כי כל כך הרבה פעמים אני רוצה לכתוב ומתכנן מה אכתוב (נגיד, בריצה, בבריכה, בחדר כושר... טוב, נו, אני מניח שאני עושה ספורט ואז הגוף עובד והמוח יכול לנדוד, להבדיל מבעבודה או לימודים ששם צריך ריכוז מחשבתי...) ובסוף פשוט לא מוצא זמן או מת מעייפות וזה לא יוצא. אבל עכשיו עברתי קצת על בלוגים של אחרים ואני מניח שזה מה שגרם לי לרצות לכתוב.

אני לא אוהב אנשים. אני אוהב מאד אנשים. אני שונא אנשים. אני שונא לאהוב אנשים.

מבינים, זו בעיה. מצד אחד, הצמא הזה לאנשים. מכל סוגי ושללי הקשרים. חברים, ידידות, אהבה, ידידות, מצידי אפילו סתם יזיזות. P:

אבל מה לעשות, אנשים הם מתסכלים. קחו את קטיה, למשל. שפשוט אמרה לי באופן הכי ישיר שיש בערך שלא אכפת לה מהידידות הזו ושאני אספיק לנסות, אבל אז כשאמרתי לה שזה מה שהיא אומרת בעצם, היא משחקת אותה נעלבת ושאכפת לה, אבל כמובן שלא באמת. הנה, היא לא התקשרה לומר שהיא פה בחיפה ובוא נפגש. נו, כמובן, בחורה מסכנה, יוצאת כל יום הביתה ב-5 ומגיעה ב-7, לא ראתה אותי איזה חצי שנה, אז שהיא תגיע הביתה ב-8 או, אלהים ישמור, אפילו 9 ותראה אותי כשהיא כבר בעיר שלי?! שהיא לא הייתה פה למעלה משנה? וכל ה-3-4 פעמים בערך שנפגשנו השנה היו כשאני באתי למרכז? באמת חוצפה מצידי לצפות ממנה להקרבה כזו, חוצפה. חצוף שכמוני.

אבל קטיה היא רק דוגמא... יש עוד שלל של אנשים. ואני מניח שלנצח אני ארטון על זה שאנשים לא באים לחיפה.

מצד שני, יש גם כאלה, כמו ניץ למשל, שמתקשרת הרבה. אז נכון, לפעמים אין זמן, לפעמים אין כוח, אבל לרוב זה מאד שמח וכיף. גם אם זו אפילו סתם שיחת קיטור, ניץ היא הבנאדם שאני מרגיש היום שהקשר שלי איתו הוא הכי רציף, זה לא משנה שאנחנו מתראים פעם בחודש, לפעמים פעמים, וזה שזה קורה לרוב במרכז. כי יש הבדל. כי יש פה הדדיות. בין אם זה זה שהיא יותר מתקשרת ואני יותר בא וההפך וכל דבר... אבל יש. וזה עובד.

ויש אנשים כמו שמוליק, אלירן, אופיר ואחרים, שברגע שהתגייסו, נעלמו. אבל כל אחד והבחירות שלו, אין זמן, יש זמן, בסופו של דבר זה בחירה. ועם כל זה שאני שונא טלפונים ושונא לרדוף אנשים וזה, אני עושה את זה, אבל די, לפעמים גם לי נשבר ואני אפסיק, מפסיק עכשיו לנסות. זה מעצבן, זה קשה וזה מתסכל, אבל יותר מתסכל להרגיש כמו איזה מסכן אחד שרודף אחרי אנשים שזורקים עליך זין. לא רוצה להיות איתי בקשר? לא מכריח אותך. תודה ושלום.

מה חוצמזה? אתמול ישנתי אצל עופר. ובכלל, דיברנו *יחסית* הרבה בשבועיים האחרונים וזה עשה אותי דיי שמח. אני מניח שלא משנה כמה פעמים אני אתעצבן ואכחיש את זה, אני כן אוהב את הבחור.

ויש את הלימודים... אוי, זה לא כיף. אני רק רוצה שיהיה כבר ה-29 בינואר, יום אחרי הבחינה. לא משנה כבר מה הציון. הציון. מספר אחד שיקבע לי את כל העתיד בערך. 1400+ - יופי. 1450 - נהדר. מתחת.. בעייתי כבר. בוא נגיד שמתחת ל-1350 אין מה לדבר. וזה מפחיד. כי במבחן ניסיון הוצאתי איזה 950. אבל פספסתי איזה 10 שאלות, אז זה יכל להיות בוא נגיד איזה 1000-1100. כי גם כמה מילים נגיד של מושגים במתמטיקה שלא הכרתי ועכשיו או בעתיד עד סוף הקורס אכיר - הפילו אותי. אבל זה כל כך מפחיד. ומוזר... לחשוב שאולי, אם כן הכל ילך כמו שצריך, עוד שנה וחצי אני באיזה קמפוס בקולג' בארה"ב הגדולה... כל כך רחוק מפה. מהבית. מהחדר. מהחברים. מהמשפחה. לא שמהם זה רע, זה נהדר. כי אותם אני מתעב והם עושים לי את המוות שוב בשבוע האחרון, אבל אין מה לעשות, אני מניח...

ובבית חולים? נחמד. קצת פחות מבהתחלה, אבל עדיין נחמד. את הבוסית אני הכי פחות אוהב, גם איתה יש לי חיים קשים, אבל אני מקווה שזה יעבור או שנעבוד על הבעיות. בכל מקרה, שנה הבאה נראה לי שאעשה את השירות בת"א ואגור שם, לתרגל לחיות עם שותפים שלא בחרתי ובכלל עם עוד אנשים שהם לא משפחה, כדי שאם באמת אעשה את זה בארה"ב, אהיה מתורגל קודם מהארץ, עדיף.

בר-חן חזר מחו"ל, זה עושה אותי שמח.

רגשות... אך. יש כל כך הרבה ויש כל כך הרבה חורים גם, מצד שני. לפעמים אני מרגיש כמו פצצה שעומדת להתפוצץ מרוב רגשות, געגועים ודברים אחרים ולפעמים אני מרגיש כמו גוש קרח (כמו שלימור תמיד אומרת) שלא יכול להרגיש כלום. Numb.

OneRepublic - Apologize