בזמן האחרון זה קורה כבר יותר מדי. בנים, בנות, קטנים, קטנות, לא משנה, כולם נוגעים לי שם. אני לא יודע למה. הרי לכל כך הרבה אנשים יש. ובכל זאת,כולם ממשיכים לגעת שם דווקא לי. אני אומר להם שזה לא נעים לי, אבל הם ממשיכים. זה הגוף שלי, הרכוש הפרטי שלי, זה לא רכוש ציבורי! רק בגלל שהגודל או הצורה קצת שונה משל אחרים זה אומר שמותר לכם לגעת? ועוד כל כך בפראות? לא חשבתם שזה לא נעים? שזה כואב?

זה כבר עובר את גבול הטעם הטוב! נכון, לפעמים אני נוגע לעצמי שם, סתם כי כיף לשחק עם זה וזה נחמד ונעים והכול, אבל די, בחיי שהגזמתם.

אז אנשים,

אני מבקש מכם,

בכל לשון של בקשה...

תפסיקו לגעת לי בתלתלים!

(על מה חשבתם שדיברתי, ראשים כחולים?!)

כמובן שהנושא נכתב רק בשביל הבדיחה הכל כך צפויה ולא מצחיקה שאחרי זה, אתם מוזמנים לגעת בתלתליי כאוות נפשיכם, כל עוד זה לא מכאיב לי ואתם תשלמו לי.

יש לציין שבדיחות מהסוג הזה הן חרושות וזה בדוק, וכל כוונה להצחיק פה היא כושלת יותר ממסדר הגבות של אהרוני. צריכים לפטר את החוטא הזה.

אז למה אני כותב פוסט זה?

וול, אני אצל סבא וסבתא שלי, ומאוד מאוד, מאוד מאוד מאוד, מאוד מאוד מאוד מאוד, אבל ממש ממש, מאוד, נורא, הכי בעולם... איפה הייתי?

אה כן, משעמם פה.

ואני לא נרדם כי יש פה שמיכות עם מרקם של עכבר מת. אז כל מה שהיה לי לעשות זה לרדת לחדר של המחשב ולכתוב פוסט טיפשי זה.

אז מה יש לי לספר לידידיי הקוראים?

בסוף החודש יש עוד מבחן במתמטיקה, וסבא שלי, שהוא פרופסור ובין השאר מתמטיקאי, החליט שהוא צריך לעזור לי עם מתמטיקה, כי הוא רוצה, ותרשו לי לצטט, שאני "אקבל 100 במבחנים, אהיה מספר 1 בכיתה, שאני לא אבייש את המשפחה". בחיי, עם כאלה ציפיות בטוח תהיה לי מוטיבציה ללמוד.

בכל מקרה, באמת עברנו על החומר במתמטיקה, ואמנם הוא עזר לי להבין את החומר, אבל בין השאר הוא הסביר לי את עומקי המספרים, תאוריות פילוספיות, שורשים של שורשים של שורשי מספרים, נוסחאות של מתמטיקאים יוונים ומשמעות החיים. (שהיא סקס, סמים וספרי-בישול שרופים, ביי דה וויי. זה בדוק מדעית)

מה עוד יש לי לספר? ובכן, אני עומד ביום ראשון הזה סוף סוף להיפגש עם קארינוש, הלא היא התמנונה המקסימה והשמקסית. בגלל בעיות הסעה למיניהן, אני הולך לבלות איתה (את ההגדרה ללבלות תדמיינו לבד...~גבותגבות~), או ליתר דיוק, היא תאלץ לסבול איתי, 7 שעות! נקווה שהיא תשרוד.

יהיה מגניב ♥  

או, יש דבר מאוד חשוב ששכחתי לספר עליו!

ביום רביעי (יש מצב שזה יום אחר, אני מסטול כרגע ואני ממש לא זוכר מתי זה היה. אבל אני די בטוח שרביעי!) נסעתי לי בפנאן למודיעין. כלומר, אחותי נסעה לחברה שלה או משהו, ואמא שלי הסיעה אותה, ככה שהיא הסיעה אותי לשם גם. התקשרתי וחיש-חש צ'קלקה (אהמ,אלה), עומר אירגן מפגשון. באתי אליו הביתה, שם היה סטפן, חברו המגניב שרק אז הכרתי, ולאחר מכן בא גם אוריעד, שהוא טרול מגניב ששומע גרין-דיי. עומר ואוריעד, כמדומני, התלוננו על כך שאני מריח רע (ואני שמתי דאורדורנט, אתם סתם מדמיינים, פרזיטים!), ושאני צריך לשים דאורדורנט. לפתע, חזר עומר עם מיכל של AXE ומיד השפריץ עליי, מה שפגע לי בדיוק בפטמה, ככה שמאז נהייתה לי פטמה ריחנית.

מאוחר יותר הצטרפו גם רועי, החצלציל המגניב, תומר, הכושי, וחן, היזיזה של סטפן. אבל זה לא הכול! בנוסף לכך, יצא לי להיפגש עם הילדה הכי 100ממת במודיעין, הלא היא מאיה. אמנם יצא לי לראות אותה רק איזה 5 דקות, אבל זכיתי בחיבוק ובידיעה שהיא לא פדופיל אלא אשכרה קיימת! עכשיו אני יכול להיפגש איתה ללא חשש!

סיכום של המפגש -

היה הזוי, מצחיק, מוזר, מטריד, ומשעשע.

אה, ונגעתי בשדיים של רועי. למי שלא יודע, לרועי יש את השדיים הכי שקסיות במזרח התיכון, אז לבנות שלא מוכנות לעסקת "אני נותן לך לגעת ואת נותנת לי לגעת" שלו, אתן מפסידות!

בנוסף, יש לנו שותפות מלאה על הרקטומים אחד של השני.

ופרט אחרון חביב- כולם התעסקו לי בתלתלים בצורה מטרידה (ראה ערך: התחלת הפוסט).

זאת בערך הפעם הראשונה, או אחת הפעמים היחידות, שבהן אני משתמש במפרידים האוטומטים המוזרים האלה. אבל שמעו, זה ממש שימושי, במקום לאמץ את האצבע וללחוץ על "~~~" מלא פעמים.

ואם כבר לאמץ את האצבע, זה מוביל אותי לנושא הבא...

אני רוצה לדון איתכם בעצלנות. העצלנות היא דבר מופלא, שתוכל לגרום לכם לעשות דברים שבחיים לא חשבתם שתעשו.

העצלנות תוכל להביא ל-

* שלום בעולם, כלומר, לא יהיו מלחמות. ("בואו נכבוש את השטח הזה מהישראלים!" "עזוב, אולי מחר.")

* מניעת הרס עולמי. (ההורים של היטלר, לדוגמא - "רוצה לעשות ילד?" "אולי מחר,יש לי כאב ראש.")

* מניעת פשעים. ("להקים להקה ולקרוא לה טוקיו הוטל? אולי מחר.")

* האהבה תפרח בעולם. ("הו, רומיאו, מתי נתחתן כבר?" "אולי מחר." "אני לא מאמינה! צריך להתחיל להתארגן!")

* ילדים יהיו מרוצים. ("אבא, מתי תמות?" "אולי מחר.")

* תלמידים יהיו מרוצים. ("אביבה, את לא אמורה ללמד היום בבית-ספר?" "אולי מחר.")

ועוד, ועוד, ועוד.

בכל מקרה, חוץ מהדברים הנפלאים האלה, עצלנות יכולה לגרום לך גם לעשות דברים מוזרים.

כמה מהמקרים הנפוצים אצלי -

* במחשב, לפעמים אני מגיע למצב שיד ימין נשארת קבועה על העכבר, ויד שמאל במקלדת למידת הצורך. ברגע שמשהו נתקע לי, ואני צריך לעשות קונטרול אלט דליט, אני כל כך עצלן שאין לי כוח להוריד את היד מהעכבר ולעשות את כל הדרך מהעכבר למקלדת, עד שאני מנסה בכל מיני שיטות מקוריות ללחוץ על צירוף המקשים קונטרול אלט ודליט עם יד אחת. אפילו כשאני מגיע לתנוחות הכי קשות ומכאיבות, אני לא מוותר, רק לא להוריד את היד מהעכבר.

* לא להכין שיעורים. יש טעם להסביר בכלל?

* כשאני שומע מוזיקה, ופתאום מגיע איזה שיר שאני שונא, אני מגיע למצבים שאני כל כך עצלן שאני פשוט יושב ומחכה שהשיר שאני כל כך שונא יעבור כבר, במקום להעביר אותו, הרי אני לא רוצה לאמץ את היד ולהזיז אותה עד לנגן, ועוד ללחוץ לחיצה שלמה על כפתור!

* כנ"ל לגבי טלוויזיה, אני צופה בתוכנית שאני לא סובל ואף מתעב רק כי אין לי כוח להעביר ערוץ.

* אני מגיע למצבים שמישהו מתחיל איתי ויכוח ואני פשוט מוותר ואומר שהוא צודק כי אין לי כוח להתווכח איתו.

ועוד ועוד ועוד.

וול, גיליתי שעכשיו 3 וחצי בלילה, וזה אומר שמחר אני אקום מאוחר, וזה אומר שמחר אני אלך לישון מאוחר, וביום ראשון אני לא יכול לקום מאוחר, כי אני צריך לקום בערך ב10 בבוקר, כדי להתארגן לנסיעתי לקארינוש!

אז אני אסיים פה את הפוסט המפגר הזה.

לילה\בוקר טוב, צום קל וקריאה קלה של הפוסט הזה (אני לא מבטיח כלום).

איתי.

~~עריכה~~

מכיוון שכשכתבתי את הפוסט הייתי מסטול מנשוא, שכחתי לציין שאני פוגש את חביבת בלוג, הבחורה הכי מגניבה בראשון לציון, סתיו!

ואני בא אליה ביום שני ונצפה ביחד במוסד הסגור.

וזה מגניב, כי המוסד הסגור זה משעשע.

יאפ.