טוב חבר'ה, זה באמת יהיה עדכון קצרצר, אין לי יותר מדי זמן.

מסיבות שלא אגיד כאן אני נאלץ לבלות את כל היום אצל סבא וסבתא שלי, ואחזור רק בסביבות...הממ, 10-11 ככה, ובגלל החולשה שתוקפת אותי בזמן האחרון, מן הסתם שאני אפול על המיטה ברגע שאני אגיע.

אז רציתי להגיד שהנקמה המתוקה שלי הגיעה. כפי שקראתם בפוסטים הקודמים, לאחותי, באופן די מחשיד, היה חום בעוד שלי לא היה בכלל, ועם זאת אני הרגשתי ממש ממש רע והיא התנהגה כמעט כרגיל. החלטתי לחקור את העניין, ושמתי לב שבכל פעם שהיא מדדה חום היא הייתה לבד, ואז באה להורים שלי ואמרה מספרים כמו 38. היום בערב, כשהיא הייתה פזיזה וקופצנית מתמיד, החלטתי שהגיע הזמן לחשוף את האמת, שהגיע הזמן שהצדק יגיע,

אז בזמן שסבתא הייתה במטבח ובישלה ארוחת ערב, שמעתי את אמא שלי אומרת לאחותי למדוד חום. אחרי כמה דקות היא ניגשה אליה ואמרה "38 נקודה משהו..."

ניגשתי אמרתי לי בתמימות "אמא, אני חושב שהיא לא מדדה נכון, היא לא שמה מתחת ללשון. תנסי למדוד שוב".

היא נראיתה קצת לחוצה, ושמה את המדחום בפה. אני לחצתי בעצמי על הכפתור כדי להיות בטוח, ואז הוצאתי וראיתי מה שחשבתי - 36.7.

לא חום ולא בטיח. אמא שלי כמובן התעצבנה עליה, והיא ניסתה להביא תירוצים כגון "אבל היה לי חום בבוקרררררר", אבל זה לא מה שימנע ממנה ללכת לבית-ספר מחר, בדיוק כמו שאני אלך.

וכך הסתיימה לה הנקמה המתוקה באחותי, שקיבלה הרבה יותר יחס ממני רק בגלל ה"חום" שלה.

יש לציין, אני ממש לא רציתי לצאת מגעיל בשום דרך, אבל רק הקטע שהיא גרמה לי להרגיש כ"כ רע בגלל ה"חום" שלה, מאוד מאוד דרש את זה.

סוף סיפור.

מצבי כבר משתפר, מחר אני אלך לבית-הספר, גם אם אני עדיין ארגיש קצת רע.

חוץ מזה, משעמם פה אצל סבא וסבתא. סבא, כרגיל, עוזר לי עם המבחן במתמטיקה, שזוהי כמובן עבודת קודש, חוץ מעניין ה"אל תבייש את כבוד המשפחה שלך".

שלא תחשבו לרגע שבגלל שהבלוג "נהפך לרציני" אני הולך להפסיק לשים פה קומיקסים, חס וחלילה. פשוט כפי שאתם רואים, עם המחלה והמבחן אין לי יותר מדי פנאי לזה, ככה שתאלצו קצת לחכות.

מרוב טיפשותי השארתי את הפלאפון בבית, מחובר למטען, לא מושתק וחשוף לעיני כל. כלומר, לעיני אבא שלי, הוא היחידי שנשאר בבית.

אני מקווה שאף אחד לא התקשר. וגם אם כן, שאבא שלי לא ענה.

*בולע רוק*

כפי שכולנו שמים לב, החורף הגיע. וזאת הרגשה נפלאה. יש משהו נורא קסום בחורף שאין בשאר העונות.

החורף, בין השאר, מלווה בתופעות נורא מעניינות כמו שישראבלוג מתמלא בפוסטים שהתוכן שלהם הוא בדרך כלל "גשם. איך אני אוהב גשם. גשם גשם גשם."

אבל כן, אין ספק שיש משהו נורא כיפי ומיוחד בחורף,  בריח שהגשם משאיר אחריו, בקור הזה. עוד דבר שאני נורא אוהב בחורף זה שיש לנו מה לעשות כשקר. בקיץ, אם אתה בא עם בגדים מסויימים, ואז פתאום חם לך, אין לך מה לעשות חוץ מלנופף על עצמך עם מה שאתה מוצא. אבל בחורף? אתה יכול לסחוב תיק שלם של מעילים וחולצות ארוכות, וברגע שיהיה לך קר יותר אתה יכול להוסיף עוד שכבה.

החורף נורא מזכיר לי הרבה תקופות בחיים. הייתי שמח לשבת לברבר איתכם עליהן, אך הבעיה היא ש"הפסקת המחשב" שאמרתי לסבא שלי שאני עושה קצת חרגה את גבול ה10 דקות, אז אאלץ לעצור כאן בשביל משהו יותר מעניין - בעיות תנועה.

רק שתבינו לאיזה רמה ישראבלוג מדרדר אותי, אתמול אני אשכרה חלמתי שאני בפעילים, ואני כתוב שם בתור "איתיגל".

לסיום, שיר גאוני ועמוק שנכתב ע"י לא אחר מאשר אבא שלי, כשהיה בגילי בערך -

גשם

גשם גשם, אייזן גשם,

אייזן גשם, גשם גשם.

גשם גשם, אייזן גשם.

גשם.

אכן, החוכמה נוזלת.

(ותשאלו מישהו שיודע גרמנית מה זה אייזן)

איתי.

(ראיתם איזה נרקיסיזם? מפריד שלם בשביל לכתוב את השם שלי! צריך לחסוך במפרידים! יש ילדים באפריקה שאין להם מפרידים! צריך לעשות עם זה משהו! אעאעאעא!)