לעזאזל, כתבתי פה פוסט שלם והכול נמחק. עכשיו צריך לכתוב מחדש.

טוב, אני יכולתי לכתוב כאן פוסט שלם, אבל אני לא אעשה את זה.

כי לא משנה בכמה דפים אני אחפור, אני אף פעם לא אצליח לדעת מה קרה שם.

לדעת מה עבר עליהם.

אבל באמת, כל מה שיש לי להגיד זה ש אני מצדיע לאותם אנשים ששרדו את התקופה הנוראית הזאת, ועד היום חיים את החיים שלהם עם זכרונות משם.

ואני מצדיע לאותם 6 מיליון אנשים, שנרצחו באכזריות על ידי אותם אנשים נוראיים וחסרי רגשות.

יהי זכרם ברוך.

ובנושא אחר.

אני אוהב לקרוא ספרים.

אמנם אתם לא תמצאו אותי יושב בחדר וקורא במהלך היום, אבל אני לא יכול לישון מבלי לקרוא כמה פרקים מספר לפני השינה.

אחרי שסיימתי לקרוא איזה ספר, ביקשתי מאמא שלי המלצה על ספר טוב לקרוא.

היא נתנה לי את "בלי לומר שלום" של לינווד ברקלי.

במשך כשבוע הוא נשאר על השולחן שלי, מטעמי עצלנות כנראה.

לילה אחד לא הצלחתי להירדם, בלי סיבה מיוחדת, סתם, התהפכתי מצד לצד כל הזמן.

ובאיזשהו שלב, בערך ב12 בלילה, המבט שלי נתקל בספר הזה.

"טוב נו," חשבתי, "אולי זה יעזור לי להירדם".

אז התחלתי לקרוא.

ולקרוא.

ולקרוא.

ולקרוא.

הייתי מרותק.

שכחתי מי אני, שכחתי איפה אני גר.

הייתי בטוח שאני נמצא שם, עם הדמויות, שעובר עליי כל מה שעובר עליהן.

לא הצלחתי להפסיק לקרוא לרגע.

באיזשהו שלב, ראיתי שכבר 4 לפנות בוקר. הייתי צריך לקום לבית הספר ביום למחורת, אז שמתי סימנייה בספר וחזרתי לישון.

לא הצלחתי להירדם. הייתי במתח מטורף לדעת מה קרה אחרי זה. התהפכתי כל הזמן מצד לצד, חושב לעצמי מה קרה שם.

אחרי כ20 דקות כאלה הבנתי שזה חסר סיכוי, ולקחתי את הספר והמשכתי לקרוא.

ובסופו של דבר, ב6 וחצי בבוקר סיימתי לקרוא את הספר.

מה שקראתי פה היה יותר מסתם ספר.

זו הייתה חוויה.

הדמויות תוארו בצורה כל כך מדהימה. ואני דווקא לא מדבר על המראה החיצוני.

הצלחתי לדמיין את הקו הכללי של כל דמות. אחד גבוה, אחד נמוך, אחת זקנה, אחת ילדה קטנה.

אבל מבחינת האופי, פשוט הרגשתי שאני מכיר כל אחד ואחד מהאנשים שם לעומק.

הרגשתי מה שהם הרגישו.

כשהם בכו אני בכיתי איתם, וכשהם אמרו משהו מצחיק העליתי חיוך איתם, וכשהדברים הסתבכו אני נלחצתי איתם, וכשדברים מפתיעים התגלו הפה שלי נפער יחד עם שלהם.

דבר כזה אף פעם לא קרה לי עם שום ספר לפני זה.

כל אחד יכול לכתוב ספר.

כמעט כל אחד יכול לחשוב על איזה סיפור טוב.

אבל בשביל לכתוב את זה כמו שהוא כתב,

בשביל זה צריך הרבה יותר מסתם כישרון.

וכל מה שאני רוצה זה להודות לאותו לינווד ברקלי על שנתן לי לחוות את החוויה המדהימה הזאת שנקראת "בלי לומר שלום".

אני גם מאוד אוהב לכתוב, ואם אי פעם אני אכתוב איזה ספר, כשישאלו אותי מי עורר בי את ההשראה - השם שלו יעלה בלי ספק בכלל.

הדבר הבא שאני הולך לעשות זה לקנות עוד ספר שלו, בציפייה לעוד חוויה.

אימייל בנוסח הזה (רק באנגלית, ועם כמה דברים שפונים אליו אישית ובגוף ראשון) שלחתי ללינווד ברקלי בכבודו ובעצמו.

קיוויתי שאכן הוא יענה לי ולא מישהו שעונה בשמו (אמרתי על זה משהו בתחילת ההודעה).

חשבתי שבטח תוך חודש, חודשיים אני אקבל תשובה.

אבל לא.

חצי שעה עברה, וקיבלתי הודעה חדשה.

:Dear Itai
It's really me, not someone who checks my mail for me. Thank you for your very kind letter. You have, without a doubt, made my evening. Thank

.you for taking the time to tell me how much you enjoyed No Time for Goodbye
.And your English is very good
 
Cheers
Linwood

תודה גם לך, לינווד. כי גם אתה באותה מידה עשית לי את הערב.

לדעת שאותו בן אדם שכתב את הספר המדהים הזה ישב וכתב לי חזרה, זה גרם לי להרגיש נורא טוב.

זה שעשיתי לו את הערב עם זה שספר שהוא כתב גרם לילד בן 14 חוויה כזאת,

גרם לי להרגיש מאוד טוב בעצמי.

וזהו, זו כל החוויה שלי.

"בלי לומר שלום" של לינווד ברקלי.

מומלץ, מומלץ, מומלץ.

ואם למישהו מתחשק להמליץ על הפוסט...

וואו, מזמן לא כתבתי ברצינות קצת.

אני צריך לעשות את זה לעתים קרובות.

שבוע טוב.

איתי.