יושבים בחג.
משפחה מצומצמת.
צד אחד בבית החולים.
צד האחר עם המשפחה מהצד השני.
אז בעצם רק צד אחד יושב בחג.
יושב,
וחוליה אחת חסרה.
אותה חוליה שישבה לצידי 16 שנה.
לצידי ישבה החוליה בכול חג,בטוב וברע.
בצחוק ובריב.
המגשרת ביני לבין הבוגר.
אז איפה החוליה החסרה?
באילת.
כואבת על זה שהיא לא יושבת בחג.
יושבת עם המשפחה למרות שהיא מצומצמת.
למרות שצד אחד בבית חולים,והצד האחר עם המשפחה מהצד השני.
למרות שיש משפחה רק מצד אחד.
ואני כואבת,לא בגלל שהמשפחה שיושבת בחדר היא מצומצת,לא בגלל שצד אחד בבית חולים והצד האחר עם המשפחה מהצד השני,
אני כואבת כי החוליה חסרה.
אומרים שלומדים להעריך רק שזה לא קרוב-כול כך נכון.
יום אחרון לראש השנה,
קמתי בבוקר הייתי בישב"צ שהתבטלה עקב כך שלא באו מספיק אנשים.
חזרתי מוקדם הקפצתי את כול הבית משינה והודעתי לכולם שהיום זה קורה-החווה קוראת לי יותר מדי זמן.
אירגנתי את כולם.
התקשרתי לכפכף.
התארגנו,יצאנו אספנו נאבדנו מצאנו חנינו.
והכי חשוב מכול היום הזה:
הרחתי,נגעתי,עליתי,הזזתי,חייכתי.
הדבר הזה עושה לי ונותן לי כול כך הרבה.
אושר.
זה העיקר מה שזה נותן סיפוק ואין לי מושג אם אני יכולה לשאוב ממקומות אחרים.
כשחושבים על זה אני לא.
נהנתי מאוד וממה שהבנתי גם הכפכף נהנה . [=.
אכלנו.
חזרנו.
והינה אני פה.
מספרת על היום האחרון של חופש ראש השנה שמבחינתי היה מעולה.
מקווה שנהנתם בחופשה הקצרצרה הזאת כמוני.
אוהבת את כולכם,
אבל את הכפכף קצת יותר...