יומנה של נטשה.

לא כתבתי שנים ממש כך,לא העזתי לכתוב לא היה על מה,ולאט לאט התפוגג הרצון העז לשתף רגשות,הם היו על קו אחד ,כניראה על  קו האושר.המצב הנפשי שלי איפשר לשכוח את הכתיבה,והבנתי שאחזור לכאן לכתוב כמו תמיד אם יהיה לי רע. השנים חלפו מנערה הפכחתי לבחורה,אם לפני שנה היו שואלים אותי מה תעשי כשתשחררי מהצבא,ללא היסוס הייתי עונה אמצא מה לעשות האזרחות נראתה לי כ"כ רחבת אופק שבטוח אמצע את מקומי בין אלפי המקומות . היום אני אותה האזרחית שמבינה שאת כל מה שלא עשיתי אז כשהייתי נערה אני צריכה להשלים היום  בהרבה פחות זמן.

לא קראתי הרבה ספרים,לא למדתי אנגלית,איני טובה במתמטיקה,דבר אחד אני רוצה,להצליח ,מלבד זה אין לי כלים אחרים.היום בלי תואר אתה לא שווה כלום,להתקבל למכללה לא  בעיה,אתה משלם לומד ומביאים לך תואר.

להתקבל לאוניברסיטה ,סוף סוף להצליח במשהו סוף סוף להורים תהיה גאווה,תחושת הביטחון האישית שלי תעלה,סוף סוף אצליח לא במלים במעשים.

נחזור אחורה,לפני שנה הייתי בטוחה שאלמד אצליח לצמצם את כל הפער להשלים את כל הידע החסר ולעלות שלב בחיים,ממישהו שאף פעם לא הייתה מצטיינת אבל תמיד רצתה.לא רק להבטיח ללמוד ,אלא באמת לקיים  ולהתמיד.

הם ,אותם האנשים שמסביבי מחיי היומיום,שואלים אותי מי את רוצה להיות?איזה מקצוע את רוצה ללמוד?

כשאני עונה להם את האמת "אני עוד לא יודעת,זה תלוי בכמה אני הוציא בפסיכומטרי וכו'"

הם מסתכלים עלי בפליאה "איך את עוד לא יודעת?",הם לא מבינים שלא כל אדם יכול להיות מי שהוא רוצה,לא כל אחד יכול להיות טייס גם אם הוא רוצה.

המחלוקת קשה אין לי איש שייעץ לי במה לעסוק בשארית חיי,יש לי רק השארות,הם ממשיכים ומסתכלים כאילו שכל אחד היום יודע מה הוא רוצה ללמוד אלפי,מלויוני אנשים לומדים את מה שהם יכולים את מה שהתנאי קבלה מאפשרים להם.

אין לי מה לומר 

מלבד דבר אחד אם לא אצליח אדע שאזכור את הפוסט הזה תמיד,