בפרק הקודם:
-"איך זה קרה בכלל?" שאלתי את עידו, נזכר, שבכלל לא הייתי בקומה באותו הרגע.
-"דיוויד." -"דיוויד מה? הנגור?" שאלתי מבוהל.
הוא הנהן. -"אז הוא חזר..." לחשתי בפחד, מנסה שלא להיזכר בעיניו השחורות והמסנוורות.
הפרק הזה מורכב משלושה מכתבים. שני מכתבים של רועי, ואחד של עידו. נתחיל ברועי.
"עידו .
כשתראה את המכתב הזה, אני כבר לא אהיה יותר בארץ בכלל. אני יהיה אי שם - במטוס, גבוה, בדרך לציריך שבשוויץ.
ואני כותבת לך, שלא תגעגע. זה לא להרבה זמן. רק לחודש.
ואני אחזור בריאה. מבטיחה. תוכל לקחת אותי לכל המקומות שלא הספקנו להיות בתור חברים.
בקולנוע, בים. הספקנו רק בבית חולים.
למשך שבועיים.
אני רוצה לומר לך, שברגע שפתחתי את עיניי, הדבר הראשון היה לראות אותך.
זה היה לי מוזר. במיוחד שאני זוכרת שהזמנת את אביה לצאת איתך, [חח, זכרונות ישנים.. :)],
והריב של יום קודם. וניר היה.. בוא נגיד קרוב אליי.
הייתי מופתעת בקיצור.
בהתחלה לא הבנתי איפה אני, ומה קרה לי. הדבר האחרון שאני זוכרת זה אותי ואת אביה עומדות בכניסה לבית שלכם,
ואת המבט התכול של עיניך. (או שזה היה של ניר? O: )
ולאט-לאט, נזכרתי הכל. בקול הקר שצעק : "ידיים למעלה!"
בבהלה של כולנו. ברעש האדיר של האקדח, שפגע ישר ברצפה, בשיש הלבן והיפה שהיה בכניסה,
שחתיכות ממנו נכנסו אל עיני הימנית.
מאז התחלתי לראות הכל במטושטש. שמעתי צרחות בהלה, אנשים רצים.
ומפה אתה כבר יודע מה קרה.
שכבתי בבית חולים. שלושה ימים לא זזתי. (ככה סיפרו לי לפחות...)
לבסוף שהתעוררתי, גילו שעיני הימנית לא רואה, וכל האיברים הפנימיים של יתר חלקי הגוף נפגעו, והזמינו לי את הטיסה הקרובה ביותר לציריך. לטיפולים.
והכסף. פה מגיעה תודה רבה לאמך, גליה.
אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הכסף שלכם. זה כ '' כ נותן לי הרגשה טובה.
אני אחזיר לכם כל פרוטה. זה יהיה קשה, אבל אני אצליח !
אני אכתוב מכתב ארוך יותר בפעם הבאה. [?]
מתגעגעת כבר עכשיו,
רועי."
המכתב של עידו:
"רועי שלי.
לא ידעתי שהשארת לי מכתב. רק לפני כשעה קלה אמא שלי נתנה לי את המכתב,
שאת כנראה מסרת לה ואמרת להביא לי אותו.
אני כבר מאוד מתגעגע, למרות שעוד לא עברו 24 שעות.
יום אחד אני לא מצליח לשרוד, אז חודש שלם?
במשך השבועיים שבילינו בבית חולים (טוב, לא ממש בילינו אבל בכל זאת....)
גיליתי עלייך המון דברים חדשים. וכל פיסת מידע שידעתי עלייך,
גרמה לי להתפעל עוד יותר ממך.
אולי זוהי הסיבה שאני אוהב אותך?
אני מתכנן הפתעה בקרוב. אולי זה יצליח לי.
אמא שלי מוסרת לך תודה. ואת באמת לא צריכה להחזיר לי.
ניר בסדר גמור אם את שואלת. הוא ואביה (חח, איזה צירוף מקרים?)
ביחד כבר מאתמול, ו... הם אוהבים לפחות כמו שנראה לי.
כולם פה מוסרים לך ד''ש חם. ומתגעגעים.
היום, לפנות בוקר, מוקדם מאוד לפני שהגעתי לנמל תעופה להיפרד ממך וממשפחתך
ראיתי יונה. יונה תכולה, עם נגיעות של צבע דבש, הצבע של עינייך.
זה הזכיר לי אותנו. מאוד.
אני גמור מעייפות, אבל אני לא מצליח להירדם, הראש שלי מתמלא במחשבות.
עלייך, רועי.
הרופאים אמרו שרוב החולים מצליחים לעבור את הניתוח בשלום. אבל לפעמים יש כ - 10 אחוזים שלא.
ו.. אני מפחד. כ '' כ מפחד.. שאת תיהיה בין העשר אחוז. זה מפחיד.
וזה לא נותן לי מנוחה שאני לא אראה אותך שוב.
עכשיו אני צריך לסיים. בקרוב הדואר יסגר, ואני צריך להספיק לקנות בול שיתאים לשוויץ.
אוהב מאוד.
עידו.
נ.ב: איך אמך הצטרפה? איך היא מרגישה?"
המכתב השני של רועי. חשוב לציין שהוא נכתב כשבועיים לאחר המכתב של עידו.
"הו עידו!
*אחרי שהלכת*
איזה הפתעה. ממש לא האמנתי שראיתי אותך, בפתח הדלת.
פה? בציריך?!
מצבי היה רע מאוד. הרופאים אמרו שאני כנראה לא אעבור את היומיים.
ואז אני ראיתי אותך.
תחילה חשבתי שאני מדמיינת.
אבל אז.. שמעתי את קולך. כבר כמעט שכחתי איך הוא נשמע .
אתה באת, התקרבת. הוריי יצאו מן החדר, (אמי מרגישה טוב יותר. רק שני כדורים ביום, והמצב טוב.)
הם הותירו אותנו לבדינו. ואז אתה הגעת. אני התיישבתי למרות שזה היה קשה.
והשתעלתי הרבה. הבאת לי כוס מים, ומצבי נרגע.
חיבקתי אותך. הרגשתי את גופך.
מצבי השתפר מאז. ואני מרגישה טוב. ממש טוב.
הרופאים אומרים שזה נס רפואי.
אני אומרת שזוהי אהבה.
אתה לקחת אותי בכיסא גלגלים, הייתי חלשה מכדי ללכת. הוצאת אותי אל האוויר הפתוח.
וואו, איזה מזג אוויר נעים!
הרגשתי שאני מרחפת. אולי זו תיהיה קלישאה לומר,
אבל.. הרגשתי כאילו רק אתה ואני נמצאים.
כולם נעלמו
ואנחנו נשארנו. זה מה שהרגשתי לפחות..
ועזרת לי להתיישב על הספסל. זה היה קשה, אבל הצלחת :)
ואתה התקרבת אליי.
ואני יודעת שאני לעולם לא אשכח את הרגע הזה,
שהתקרבת אליי, הרגשתי את קצב נשימותך.
הריח של פרחי היסמין, היה קרוב אלינו.
ושפתינו.. התחברו .
נשיקה ראשונה .
הניתוח עבר בהצלחה (יש!)
ואני כנראה אוכל לראות יותר טוב.
והכל בזכותך. עכשיו כבר לא תוכל להתבייש בי, שאיני יכולה להיות בנאדם רגיל,
להפך, נוכל לכבוש את העולם !
ואני יודעת שזה לא הסוף של ההיכרות של שנינו.
כי אני עוד לא מכירה אותך. ואת האהבה הגדולה הזאת,
צריכים להתנהג אליה בזהירות.
ולאט.
וזה כל מה שיש לי להגיד להיום.
אוה, ושאני אוהבת אותך. אוהבת נורא.
שלך לתמיד.
רועי .
נ.ב : תודה על השוקולד הטעים שקנית. איך ידעת שאני הכי אוהבת מריר ?
הסיפור הבא יופיע ב17.5
סקופ- ישולב עם הרבה מוסיקה ונגינה.
חברות ושיתוף פעולה. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חייה של נערה, בלוג סיפורים. |כותבת הסיפור.|