מחשבות פוליטיות

בראיון של ארי שביט עם ציפי לבני בסופ"ש, יש נקודה מעניינת באשר למו"מ הישראלי-פלסטיני:

שביט: כשרת חוץ הובלת משא ומתן עקר עם הפלסטינים שלא הניב דבר.

לבני: "עד כאן, סליחה. גם התהליך וגם נקודת הסיום או אי-הסיום שלו היו החלטה שלי. החלטה נכונה. מראש קבעתי את הכללים. אני זו שאמרתי: נדון בכל הסוגיות. אני זו שאמרתי: אל תכלאו אותנו בסד של זמן. אני זו שלא רציתי להוציא תוצאות חלקיות והתנגדתי לסיכומי ביניים והתנגדתי להסכמי עקרונות. חשבתי שהם לא טובים למדינת ישראל. אם אני לא אדע שיש לי תוצר שמייצג את האינטרסים של ישראל, לא יהיה הסכם. בעיני הסכם לא טוב הוא יותר רע מאשר אין הסכם...".

בפסגת קמפ דיוויד בשנת 2000, התעקש אהוד ברק על סיום סופי של הסכסוך. לכאורה, הוא "הציע לפלסטינים הכל", אך ערפאת סירב (כבר בחודשים העוקבים הציע "מתווה קלינטון" והציעה ישראל בשיחות טאבה יותר ממה שהציע ברק, משמע - יותר מ"הכל"). כל מתעדי הפסגה מסכימים כי ברק נקט בגישה של "Take it or leave it", החל מהרגע שבו הניח את הצעתו על השולחן בפתיחת הפסגה. בכוחנות ואדנות, הוא סירב להמשיך לנהל מו"מ על הפרטים והסתגר בבקתתו. אלא שבישראל התקבלה גרסתו על "הכל" - שאכן היו בו אלמנטים נועזים ומרחיקי לכת יחסית לעבר - והכישלון פורש כאשמה של ערפאת. קלינטון, שהטיל גם הוא את האחריות על ערפאת מסיבותיו הפוליטיות, סייע להטמיע את התפיסה השגויה. על העיוות הזה נוספה הטענה כי ערפאת הוא שיזם את האינתיפאדה, טענה שכמה שנים לאחר שהוצגה כעובדה מוצקה, הודו שלושה ראשי שב"כ ובכירים באמ"ן שהיא שגויה מהיסוד.

בדיעבד, ניתן לומר שערפאת נקט בקמפ בדיוק בגישה של לבני. אפשר ממש לשים לו את המילים בפה ולדמיין את שפתיו הרועדות: "אל תכלאו אותי בסד של זמן. הסכם לא טוב הוא יותר רע מאשר אין הסכם". האם אנחנו יכולים להאשים אותו על כך?

הגיע הזמן שהישראלים יפסיקו להתחפר בראייתם החד-ממדית את הסכסוך ויפסיקו להתעלם מהעובדות. למרבה הצער, כפי שמסביר הפסיכולוג הפוליטי, פרופ' דניאל בר-טל (הלינק דרך "העוקץ"), אנחנו כציבור מאוד רחוקים משם, ומתעקשים לשמר את הבורות ביחס לסכסוך הקשה, וכפועל יוצא גם אותו:

"אתוס הסכסוך נטוע עמוק בחברה היהודית בישראל. זו אידיאולוגיה מושרשת שמצדיקה את מטרות היהודים, מאמצת את גרסתם, מציגה אותם באופן חיובי ביותר ושוללת את הלגיטימיות של הערבים ובעיקר של הפלסטינים".

כלי התקשורת משחקים בעניין זה תפקיד מרכזי, כפי שמבהיר בר-טל,  ומשמשים מרבית הזמן כשופר השלטון.

ולמרות כל טעויותינו, אם נסכים להתנער מהאתוס השגוי, יש לנו עדיין דרך מוצא אלגנטית ובטוחה מאוד מהסכסכוך, עם ערבוּת וחליפת שריון של כל מדינות ערב: היוזמה הסעודית, שהפכה ליוזמה הערבית ש-57 מדינות מוסלמיות מקבלות, כולל שלום ונורמליזציה מלאה שלהן עם ישראל. יעקב פרי, אמנון ליפקין-שחק ודני רוטשילד, התראיינו בסופ"ש אצל עפר שלח במעריב, והסבירו עד כמה כדאי לנו לנצל את ההזדמנות ולראות ביוזמה בסיס להמשך מו"מ וסגירת עסקה. כולם גנרלים, כולם ביטחוניסטים אוהבי העם והמדינה, ובניגוד לרובנו, כפי שציינה כותרת המשנה לכתבה, כולם קראו את היוזמה לעומק. מתי לעזאזל תרים כבר התקשורת את את הכפפה ותנהל דיון רציני, מעמיק, עקשני ומתמשך ברעיון בכותרות הראשיות*, כדי שהעם הזה - שטומטם כבר וסומם וסומא וכאב ונשבר והתייאש והפך ציני ומריר ואכזרי - ישתכנע ויבין?!

מה צריך לקרות כדי ששילה דה-בר ("ידיעות") ירגיש מחוייב, וכדי שיצטרפו אליו לקמפיין שבא להציל אותנו מעצמנו דורון גלעזר ורותי יובל ("מעריב"), אבי וייס (חדשות 2) ראודור בנזימן (חדשות 10) ושאר בכירי התקשורת? האם חתירה וחקירה לעבר שלום אינן מטרות חשובות מספיק כדי להשעות את כל שאר השיקולים לימים אחרים? אין לי ספק ברצונם העז של כל בכירי התקשורת לראות כאן שלום, אז מדוע אינם עושים מעשה? האם גם הם התייאשו? האם, חלילה, מעורבים בדיני הנפשות הללו שיקולים עסקיים?

הפניה היא דווקא אל בכירי התקשורת משום שלהם הכוח הגדול ביותר לעצב תודעה, וזהו האתגר הגדול שלנו, כפי שמלמדת התגית הגדולה ביותר בענן כאן למטה משמאל, וכפי שלמדנו לפני כ-160 שנה מכתביו של גאון אחד. גם אובאמה לימד אותנו את כוחה של תודעה חדשה ורעננה: באמצעות חזון מרהיב ונועז הוא הצליח לסחוף אחריו כמעט את כל העולם. יש לרעיונות, כשהם מספיק מחוברים אל קרקע המציאות, כוח אדיר להתעלות מעל קשיים שבעבר נראו לא עבירים. האם הרעיון ששתי קהילות שלמרות הכל הן שוחרות שלום וחיים שלווים יצליחו לממש זאת הוא עד כדי כך מופרך? מה צריך לקרות כדי שיתרחש בישראל מהלך גדול ומכריע שישנה סופסוף את המציאות הארורה שבה אנחנו חיים ומקיזה מאיתנו דם? האם נותר לנו רק לסמוך על אובאמה שיציל אותנו מעצמנו, כשייאמץ את היוזמה הערבית, כפי שפורסם בעבר שהוא מתכוון לעשות?

נכון להיום, כשיחסי הממשל-אזרחים-תקשורת בכל העולם הם כפי שאנו מכירים אותם, השיטה הדמוקרטית היא בעלת מגבלות רבות ומדכאות. ישנם בעלי כוח שמסוגלים לסמם ולטמטם את ההמון על פי צרכיהם או מגבלותיהם הלא-מוּדעות. התודעה הכוזבת של מארקס אינה סתם סיסמא, היא קיימת. אנשים שולחים את ילדיהם למות ולהרוג מתוך אמונה שלמה שזוהי הברירה הטובה ביותר שיש. הם חיים במערכת כלכלית אבסורדית שדופקת אותם אבל נותרים צייתנים וחסרי אונים. עד מתי נוכל להמשיך להיות כאלה פרימיטיביים וצרי מוחין? מתי נהיה מוכנים כבר לקפיצה האבולוציונית הבאה? גם במקרה הזה, נראה, הבעיה היא היעדר חזון, או ליתר דיוק - אי מתן מקום מספיק בזירה הציבורית העולמית לחזון חדש, קוהרנטי ומקיים, שיש כבר רבים שנושאים אותו: כלכלה אקולוגית, שימוש מועט ככל האפשר בכסף, שרותים חברתיים רחבים, קץ למלחמות ולמאבק על המשאבים המספיקים לכולם כבר כעת, ותפיסה מתונה ובריאה יותר של הלאום. האם כל שנותר לנו הוא לחכות למשיח?

לאור הנסיקה של אובאמה, ובתקווה שיממש את ההבטחה שהוא מגלם, הרעיון הדתי הזה נראה פתאום פחות מופרך מאי פעם.

*בכותרות הראשיות, כי הן אלה המשפיעות על האזרח הממוצע שאינו משקיע את מירב זמנו בהתעמקות בהררי החומר והמילים. בכלל, כל ביקורת תקשורת ראוי לה שתחלק את התחום לשניים: ביקורת הכותרות הראשיות (כלולות בזה מהדורות הטלוויזיה), שאותן צורך רוב הציבור והן המעצבות את הזרם המרכזי של דעת הקהל, וביקורת העמודים הפנימיים - כולל עמודים "פנימיים" לאינספור באינטרנט - הפורשים בפני מיטיבי הקרוא ובעלי המוטיבציה לפענח את המתרחש, תמונת עולם רחבה ומעמיקה הרבה יותר.