מחשבות פוליטיות

ד"ר עידן לנדו מפרסם בבלוגו עדות מפיה של חברת המועצה לכפרים בלתי מוכרים בנגב, ד"ר יעלה רענן, על התגייסות כחולי המדים לשירותו של ראש מועצת עומר הנפוח והמלא בעצמו פיני בדש, לשעבר ח"כ מטעם מפלגת הימין הקיצוני צומת. מתברר שבמאבק הנדל"ני על אדמות הבדואים הצמודות לעומר - סביון של הדרום אם תרצו - כל טריק והתעמרות בבדואים כשר, ומשטרת ישראל הופכת קבלן התשתית הראשון של בעלי הממון, בשלב פינוי הקרקע מהמטרד האנושי המכונה אזרחים-שאינם-יהודים. אחרי שנים של חשיפה לעוולות ולכיעור השובר בישראל שיאים חדשים משנה לשנה, התגובה לדיווחים מהסוג הזה היא בדרך כלל הדחקה שקטה, אבל הפעם גררה הקריאה תחושת זעם עמוקה שכבר מזמן לא הרגשתי ביחס למה שקורה כאן.

אולי הזעם הזה קשור לכך שבביקורי הרבים בדרום בשנה החולפת, נכנסתי לא פעם ליישובים בדואים ודיברתי עם אנשים, צעירים בדרך כלל. בשיחות האלה עולה תמיד עלבון צורב, המלווה בסיפורים מחיי היומיום של הצוענים הנרדפים שלנו. כך, למשל, סיפרו כמה צעירים על כך שזורקים אותם ממועדונים בבאר שבע ובאשקלון סתם משום שהם בדואים (קחו את קשייו של אתיופי כשהוא עומד מול סלקטור, ערבבו אותם בקורטוב של בדלנות יהודית מתנשאת, העלו בחזקת שנאת זרים נוסח היידר את ליברמן, ותקבלו את התוצאה שחיים איתה הצעירים הללו יומיום). זה קורה כאשר המשטרה מתבקשת ע"י בעלי מועדונים והורים מודאגים לבוא ולנקות את הפולשים הזרים מקרבת היהודים, ובעיקר היהודיות.

בחלק מהמקרים, האלימות הכרוכה בדיכוי נגד הבדואים מגיעה עד מוות ממש, שלא לומר רצח. כך, סברי גארגווי (בהנחה שהתעתיק של וואינט נכון), בן 26 מרהט, שבילה בחוף ימה של אשקלון, לא הסכים כנראה לנשק (מטאפורית) את רגלי השוטרים שבאו להתנכל לו, ולכן הוכה, אושפז ומת בסוף מפציעותיו. אל תאמינו לניסוח המכובס של וואינט - ספק גדול אם הסיפור החל בכך שהצעיר "היה מעורב בקטטה". לדברי אותם חברים בדואים, מה שקרה במקרה הזה הוא שגארגווי בסך הכל היה אמיץ ונהג אחרת מרוב חבריו, בכך שניסה להתנגד לשוטרים שביקשו ממנו להתפנות מהמקום. היתה לו כנראה החוצפה לראות עצמו זכאי לבילוי כמו כל אזרח אחר (סליחה שוב - כמו כל יהודי), מה שבלשון המשטרה הופך מיד ל"פרובוקציה", או "מעורבות בקטטה".

נו, ולמי תאמינו, למשטרה ולמח"ש שלא מצאו לנכון להעניש את השוטרים עד כה, או לערבי המטונף?

מקור די טוב כדי לקבל פרספקטיבה ומידע הוא דו"ח גולדברג, המפרט בעמודיו הראשונים את ההיסטוריה של הבדואים באזור במאה שנים האחרונות, ובעיקר את נישולם מכ-90% מהקרקעות שאין חולק שהיו שייכים להם בעבר.

ועוד הערה אחרונה, על הכותרת לפוסט הזה: אם מישהו חש שהיא מוגזמת או לא מבוססת, מומלץ לו להיזכר בסיפור בולט אחד מבין עשרות ומאות, זה של עובדי "חיפה כימיקלים דרום". הפועלים, שהעזו למרוד בחברו של אריאל שרון, אריה גנגר, בכך שביקשו להתאגד לוועד, חטפו מכות שוברות עצמות ממאבטחים פרטיים ששכרה הנהלת המפעל, מה שמזכיר קצת את תפקודה של משטרת ישראל כמשטרתו הפרטית של פיני בדש. גם במקרה של חיפה כימיקלים, אגב, שיתפה המשטרה פעולה עם החזקים, בשתיקתה לנוכח האלימות הקשה. הסיפור המלא בסרט החובה "שביתה", של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, שאת מאורעותיו תיאר ג'קי אדרי בצורה יפה. כמו אדרי, גם אותי הביא הסרט לכדי דמעות.

הנה שלוש פסקאות ממאמרו של אדרי:

תמונות ההגעה באישון לילה של עובדי חברת אבטחה שנשלחו להשתלט על המפעל הם השיא הדרמתי בסרט "שביתה". למאבטחים סיפרו שעבריינים השתלטו על המפעל וכי יש לסלק אותם. כ-80 מאבטחים בריונים הגיעו עם אלות ומיד "פוצצו" את המתבצרים במכות (צלעות שבורות, חתכים וכו'). המאבטחים השתלטו על המפעל, אבל העובדים המשיכו לחסום את הכניסה למשאיות. כשהעובדים הזמינו משטרה, לקח לה שעות עד שהגיעה. שלומי ואסי, ממנהיגי המאבק, היה המום לגלות כיצד המשטרה פועלת לטובת ההנהלה. באירוע אחר של אלימות כנגד העובדים סיפרו מנהיגי המאבק כי על ידם עמד שוטר. הם ביקשו ממנו שיעזור, אך הוא קיבל הוראה בקשר להסתלק: "לא ראית כלום"!

יו"ר ההסתדרות ח"כ עמיר פרץ שהגיע לשערי מפעל חיפה כימיקלים דרום נתקל בחומה "האנושית" של המאבטחים, שלא רק שלא הכירו במעמדו כיו"ר ההסתדרות, הם אף התעלמו לחלוטין ובמופגן מחסינותו כח"כ. התמונה הקשה והברברית בסרט "שביתה" מנציחה את המאבטחים מכים בברוטאליות אכזרית את עמיר פרץ. המאבטחים החסונים דוברי השפה הרוסית בלבד, לא השאירו שום מקום לספק, פה בשער מפעל חיפה כימיקלים דרום לא חלים חוקי מדינת ישראל - לא על חבר כנסת, לא על יו"ר ההסתדרות, לא על אזרחי מדינת ישראל ולא על זכויות עובדים.

כמובן, אין זו הפעם הראשונה שאלימות והפרות-חוק בחסות המשטרה מופעלות כנגד עובדים בישראל. באישון לילה הגיעו בהפתעה שוטרי יס"מ שכיתרו את השובתים, ואיפשרו להכניס לתוך המפעל משאיות של הספקה תעשייתית. ניסיונות של העובדים לטלפן להסתדרות נענו באיום: "אם לא תעזבו את מכשיר הטלפון, נשבור לכם את האצבעות!".