מחשבות פוליטיות

באוצר זועמים על מערכת הביטחון, שטירפדה קיצוץ של 3 מיליארד שקל בתקציב 2009-2010. שר האוצר שטיניץ דורש (שוב) מהרמטכ"ל אשכנזי להעלות את גיל הפרישה ולחסוך בעלויות כוח האדם.

צה"ל, כאמור בכותרת, מנסה לנפנף את הזבוב הטורדני באמירות כמו "לא נתווכח עם האוצר דרך התקשורת", והשוס: "בכיר במערכת הביטחון הביע צער על מכתבו של שר האוצר, שלדבריו מעכיר את האווירה בין האוצר לבין צה"ל".

האם זה מזכיר משהו מהימים האחרונים? בהחלט. אתמול התפרסם ב"הארץ", כי "ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מעריך כי נשיא ארה"ב, ברק אובמה, חותר לעימות עם ישראל". ובהתאמה לכותרת כאן, אנו צפויים ע"פ הדיווחים לשמוע בשבוע הבא מפי נתניהו, כי "ישראל מחוייבת למפת הדרכים".

בשני המקרים - צה"ל מול האוצר ונתניהו מול ארה"ב - ישנה גם מחוייבות לצעדים לא נוחים, וגם איזו מן תחושה קורבנית על עימות אינטרסנטי בלתי נחוץ (מדינה של עדיני נפש, ישראל). עם זאת, מתעורר החשש שמדובר באותה טכניקה ואותה מטרה: ניסיון למסמס את הלחץ עד שיתפוגג. 

בישראל 2009, נראה, "מחוייבות" + הימנעות מעימות = דברו חלש, ועזבו אותנו באמא 'שלכם.

תקרית הנעליים של אובמה ונתניהו

מתברר שבישראל נפגעו מהתמונה שפירסם הבית הלבן משיחת הטלפון בין אובמה לנתניהו. מעניין לקרוא את הפרשנות על העניין באתר CBS, של העיתונאי בעל השם היהודי הווארד ארנשטיין. אחרי תזכורת לתקרית הנעליים של ג'ורג' בוש בעיראק, כותב ארנשטיין:

"זה נחשב לעלבון בעולם הערבי להראות את סוליית נעליך למישהו. זה לא בהכרח חלק מהמנהגים היהודיים, אבל אחרי 60 שנה ישראל מרגישה חלק מהמזרח התיכון מספיק כדי להיפגע".