תוכנית להקמת אתר חדשות לקידום הדמוקרטיה - חלק 2
דמוקרטיה לא יכולה להיות פורמאלית בלבד, משום שהמוסדות כשלעצמם אינם מבטיחים שמירה על ערכי היסוד ההומניסטיים שממנה היא צמחה: הזכות לחיים, כבוד האדם, חירות, שוויון, סובלנות, זכויות מיעוטים, פלורליזם, חופש ביטוי, ועוד.
כך למשל, ברור כי העיקרון הפורמאלי של הכרעת הרוב אינו כולל את הזכות להרוג את חברי המיעוט, או אף לשלול ממנו זכויות יסוד דוגמת חופש ביטוי.
היעדרה של חוקה בישראל, המבצרת את זכויות האדם מעל לכל חוק רגיל או שררה, מחייבת ביתר שאת להבין ולהפנים את החשיבות שבדמוקרטיה מהותית. זהו האינטרס של כל בן אנוש מכל קבוצה או השקפה, ועל בסיסו ניתן לגבש קונצנזוס חברתי רחב.
ערכי השוויון וכבוד האדם אינם נוגעים רק לסכסוכים אלימים. תפיסת שקוף היא כי גם מציאות כלכלית מקוטבת גורמת להפרה קשה של זכויות האדם.
על פי הערכה שהתפרסמה בשנת 2007, מחזיקים 2% מאוכלוסיית העולם ב-50% מההון. מהצד השני אוחז החציון התחתון, 50% מאזרחי העולם, בסך כולל של 1% מההון.
למציאות זאת השלכות רבות על מימוש זכויותיהם הבסיסיות של בני אדם, כמו גם על הכוח העודף של בעלי הממון, והיא מדגימה היטב איך חלוקת משאבים מעוותת מתנגשת עם עקרונות הדמוקרטיה.
המושג דמוקרטיה בשקוף מתייחס קודם כל לשמירה על זכויות האדם, ומקבל את הפרתן רק במקרה של הגנה עצמית מפני פגיעה גדולה יותר, שהוכחה מעבר לכל ספק.
מצב הדמוקרטיה הישראלית
סקרים מראים כי יותר ויותר ישראלים חרדים לדמותה ואף לעצם קיומה של המדינה. הייאוש והאדישות מתרחבים במקביל לירידת האמון במוסדות המדינה, באופן המסכן אפילו את הגרסה המצומצמת של הדמוקרטיה המוסדית.
נבחרי הציבור זוכים לאמון שבין 15% ל-30% בלבד, ו-86% מהציבור סבורים כי ההון משתלט על הממשל באופן לא דמוקרטי. גם בית המשפט סובל מירידה חדה באמון בו, וכך גם התקשורת. בהשוואות בין מדינות דמוקרטיות מדורגת ישאל במקומות הנמוכים ביותר, ובייחוד במדדי היציבות הפוליטית.
לכך מתווסף קיטוב כלכלי קיצוני, הפוגע גם הוא במידת הדמוקרטיוּת של החברה הישראלית.
דעת הקהל כחסם המרכזי בפני שינוי
חוסר האמון בביהמ"ש העליון מצביע על הבעיה החמורה ביותר לביצורה של הדמוקרטיה בישראל - דעת הקהל מתנגדת לבית המשפט דווקא בגלל העקרונות הדמוקרטיים וההומניסטיים שהוא מבקש לבצר.
גם המערכת הפוליטית בישראל אינה מבצעת את תפקידה בביצור ערכי הדמוקרטיה המהותית, והיא אף פוגעת בה בהתמדה. מציאות זאת נוצרת בעיקר משום שהציבור ברובו אינו מחשיב שמירה על ערכי הדמוקרטיה כמדד לבחירת נציגיו.
לשם ההתמודדות עם בעיית היסוד הזאת נדרשת פעילות באמצעות תקשורת ההמונים. התקשורת היא סוכן השינוי החברתי החזק ביותר מחוץ למוסדות הפוליטיים, משום שרק לה הכוח להעביר מידע והשקפות למיליוני אנשים מדי יום ובאופן מתמשך, ובכך להשפיע באופן מרחיק לכת על דעת הקהל. עיצוב העמדות החברתיות נעשה קודם לכל בתקשורת ההמונים. אלא שהכוח פועל לשני הכיוונים: לתקשורת ההמונים יש גם כוח היזק עצום.
בשנים האחרונות פנתה התקשורת בישראל ("התקשורת" במסמך זה כוונתה למאסה הקריטית של תקשורת ההמונים בישראל, ולוקחת בחשבון שמתקיימות בה גם פינות ראויות רבות) לפופוליזם ולעיסוק בבידור, והתנתקה במידה גוברת והולכת מהחברה ומהאמת. יותר ויותר התברר, כי על אף שמדובר בעיתונות חופשית לכאורה, מתקיימת בה צנזורה חמורה, פנימית וחיצונית, המשתיקה קולות רבים וחשובים. הסיפור שמספרת התקשורת הישראלית אינו מאפשר לציבור להבין כהלכה את המציאות.
השיח הציבורי בתקשורת הישראלית
תקשורת בין אישית המתקיימת בצעקות, תוך האשמות הדדיות, התלהמות, חוסר רגישות, התחמקות מנגיעה בנקודות החשובות וחוסר הקשבה, נדונה לכישלון ידוע מראש. בדרך כלל תוצאתה תהיה הפוכה: הבעיות רק וחריפו, ועליהן יתווספו בעיות חדשות.
את אותם הדברים ניתן לומר על השיח הציבורי. כל עוד התקשורת צעקנית, מתלהמת, מאשימה, חסרת רגישות, נמנעת מביקורת עצמית מהותית, בורחת אל הטפל, הצהוב והבידורי, וחומקת מהעיקר – הבעיות לא ייפתרו אלא רק יחריפו. זהו המצב בישראל.
נזקי ההתנהלות התקשורתית ניכרים בכמה תחומים מרכזיים, שבהם מתרחשות פגיעות קשות בזכויות האדם והאזרח: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המדיניות החברתית-כלכלית בתוך מדינת ישראל (המשפיעה לרעה גם על איכות הסביבה) וביחס לאזרחים הערבים של ישראל.
שורשי הכישלון בשיח טמונים בשני מאפיינים מרכזיים של התקשורת: היותה מסחרית ברובה, והיותה כפופה להגבלות מטעמי ממלכתיות ופטריוטיות לכאורה.
נזקי המודל המסחרי
התקשורת המסחרית היא כלי עסקי בידי בעלי ההון, ונתונה לצנזורה של תכנים לא נוחים. כך צונזר סרטם של מיקי רוזנטל ואילן עבודי "שיטת השקשוקה", וכך גם נזף יוסי מימן, מבעלי ערוץ 10, באשרת קוטלר, על שהעזה לשלוח עובד קבלן עם מצלמה נסתרת כדי להתעמת עם מנכ"ל בנק דיסקונט האחראי לניצולו המתמשך. נזיפה מסוג זה מבטיחה רתיעה עתידית מעיסוק בזכויות עובדים המופרות על ידי גורמים חזקים במשק.
על מרבית מקרי הצנזורה הציבור כלל לא שומע. יתירה על כך, במרבית המקרים מדובר בכלל בצנזורה עצמית. במקרים אחרים מטילים תאגידים גדולים חרם פרסומות על כלי תקשורת שהעזו לבקר אותם, ובכך מעודדים הימנעות מביקורת עליהם בעתיד. היבט בעייתי נוסף הוא ריכוזיות האחזקה של מספר מצומצם של בעלי הון בתקשורת, הגורמת לתלות גוברת של פוליטיקאים בהם, משום שחשיפה תקשורתית היא סם החיים של אישי ציבור.
המודל המסחרי הפך את העיתונות במקרים רבים מדי לכלי בידורי, המעדיף במובהק את ה"מעניין" על החשוב, וגם זה סוג של צנזורה. הכותרות מתלהמות וצהובות; טכניקות של הפחדה וסחטנות רגשית מקבלות ביטוי נרחב, כמו גם נטיה לדרמטיזציית יתר של סיפורים; בחירת הנושאים לקויה ונוטה לטפל; הסיקור הופך רדוד ורכילאי; דברים שאינם "סקסיים" אינם מקבלים במה על אף חשיבותם; ומוסכמות עיתונאיות משוללות היגיון אמיתי הופכות לפרקטיקה מקובלת, דוגמת האמירות "כבר עסקנו בזה" ו"כתבו על זה אצל המתחרים".
אוכלוסיות מוחלשות סובלות מתת ייצוג כרוני ומייצוג המעוות של האינטרסים שלהן; העוני מתקבל כגזירת גורל ואין איש מערער עליו; פערי השכר האבסורדיים במשק לא עולים לדיון מתמיד בכותרות הראשיות, שהאחראים הראשיים להן שייכים גם הם למאיון העליון; הפוליטיקה מסוקרת באופן לעגני ורכילאי מעבר למידה הראויה, באופן הגורם דה-לגיטימציה וירידת אמון בדמוקרטיה; זכויות עובדים הן "נון-אישיו" ולעתים אף מושא לצנזורה.
הסקסיזם והשוביניזם הן פרקטיקות להשגת רייטינג ולמכירת מוצרים, וזכויות נשים אינן נדונות מספיק; יש עיסוק יתר בספקולציות; הדד-ליין והתחרות מעוותים את שיקול הדעת ויוצרים ניפוח מיותר של תכנים שמיד אחר כך צוללים לתהומות הנשייה; החיסכון בכוח אדם גורם הסתמכות יתר על הודעות לעיתונות ויחסי ציבור, וכן לשכירת עיתונאים צעירים, חלשים וצייתנים; התוכן השיווקי התפשט; המודל העסקי המבוסס על הכנסות מפרסום הופך את הצריכה ללב התרבות, ואת האזרחים לצרכנים.
אין כמעט עיסוק במצב הדמוקרטיה, כי זה "ארכאי" ו"משעמם", וכאשר מתקיים עיסוק כזה, הוא נוגע לתפיסה הפורמליסטית הצרה; שסעים ומחלוקות בין אוכלוסיות מוקצנים לשם יצירת דרמה וקונפליקט; הפיקוח על קרטלים ומונופולים כמעט שאינו קיים; זכויות מסוקרים ותקנון האתיקה נרמסים; חייהם הנוצצים של העשירים מסוקרים ללא הרף כחומר בעירה לתעשיית האשליות וההרדמה.
נזקי ההגבלות מטעמי ממלכתיות ופטריוטיות לכאורה
התקשורת הישראלית, המסחרית ושאינה מסחרית, אינה רואה בפלסטינים-הישראלים כקהל יעד. בפועל מדובר בתקשורת יהודית יותר מאשר בתקשורת דמוקרטית. היא שבויה באתוס של ה"טובים" (אנחנו) נגד ה"רעים" (הפלסטינים, הערבים בכלל, העולם האנטישמי), כתוצאה מהתגוננות יתר. המבנה שנוצר מעל היסוד הבלתי דמוקרטי הזה הוא מטבע הדברים לא בר קיימא לטווח ארוך ומזיק.
הפטריוטיזם המעושה מתבטא בדרכים רבות. קיים תת-ייצוג קיצוני לצרכים ולאינטרסים של הפלסטינים הישראלים; התקשורת ממעטת באמירות שנויות במחלוקת מפחד הקהל או מטעמי מחשבה מקובעת; חסרה בחינה עצמית אמיתית של מדיניות ישראל (אם באמת "שוחרת שלום", למה עושה הכל כדי לסכל הסדר באמצעות בניה מאסיבית והטבות בשטחים?), כדי לא לפגוע בדימוי ה"טובים" ולהחניף לקהל ולבעלי הכוח; גנרלים מקבלים ייצוג גדול הרבה מעבר לפרופורציה הראויה בדמוקרטיה.
התקשורת נותנת תמיכה כמעט אוטומטית לכל מהלך כוחני ומלחמתי של ישראל, ורק בדיעבד מבקרת חלושות ולא תמיד בכיוון הנכון; הנחות העבודה של הממסד הביטחוני מתקבלות והופכות למסר ציבורי; העיסוק באלימות המעמיקה בתרבות הישראלית מועט מדי (גם הצהוב בתקשורת הוא סוג של אלימות); ותעשיית ההרג וההתגוננות שממנה מתפרנסים מאות אלפי ישראלים מתקבלת בהשלמה, למרות היבטיה השליליים.
הרשימה עוד ארוכה: השלמה עם גזענות קשה ומתן במה נרחבת לנציגיה; השלמה בפועל עם הנצחת הכיבוש וסיקור שטחי של הנושא; היגררות אחר ספינים ומניפולציות היוצאים מהמסדרונות הביטחוניים, לעתים עד דברור גרידא של מנהיגי מערכת הביטחון; שיקול דעת לקוי במתן המשקל הנכון לאירועים שונים; הקצנה של סתימת הפיות בשם הפטריוטיזם, כמו אותם מגישים בגלי צה"ל שהציעו לשבור את העצמות לאנשי "שוברים שתיקה", וזכו לגיבוי ממפקד התחנה.
אנו עדים גם להשמטה של מידע רב ערך ויקר מתודעת הציבור, ומחיקה כמעט מוחלטת של הציבור הפלסטיני הרגיל, באופן המאפשר דה-הומניזציה ודעות קדומות ומקל על נקיטת פרקטיקות של פגיעות קשות בנפש; מחסור חמור ברעיונות חדשים ופורצי דרך; קונפורמיזם ומתן ביטוי מזערי לעמדות "רדיקליות"; ועיוורון לחשיבותם של המחסומים הפסיכולוגיים המונעים יצירת שינוי.
כל הדברים האלה אינם מעידים בהכרח על רוע או ציניות מודעת. מדובר מעל לכל ברשלנות קשה, הנובעת מאבדן חוש מידה וטשטוש ערכים.
התקשורת הישראלית הפכה לחלק מהבעיה במקום לכלי המקדם פתרונות. יש בעיות רבות נוספות הפוגעות באיכות המידע והידע שמקבל הציבור, אך נראה כי מה שפורט כאן מספיק כדי להבין את הבעייתיות הרבה שבהסתמכות על התקשורת הישראלית, המתאפיינת בממסדיות רבה, מסחרית ופוליטית.
העובדה כי הציבור סבור בחלקו שהתקשורת בכלל "שמאלנית", רק מדגישה את הכשל החמור שבהסברת היתרונות הרבים שמציעה הדמוקרטיה המהותית לכולם, ואת ליקוייה המסוכנים של דעת הקהל בישראל.
דעה זאת על התקשורת עשויה ללמד גם כי מי שמבקש לדבר בשם המוסר, אך נוקט בפועל פרקטיקות הפוכות, פוגע באמון הציבור בתקשורת החופשית ובדמוקרטיה.
חשוב להדגיש כי הביקורת על התקשורת המובאת כאן מתייחסת לחלקים הדומיננטיים בה, המעצבים את דעת הקהל המרכזית, ולא מתעלמת מכך שישנם גם עיתונאים רציניים וישרים העושים את מלאכתם נאמנה.
עיצוב דעת קהל
מחקרים מלמדים כי רוב הציבור מסתפק בצריכת הכותרות הראשיות. משמעות הדבר היא כי הן אלה המעצבות בפועל את דעת הקהל המרכזית. הפרדוקס נעוץ בכך שדווקא הכותרות הראשיות נוטות לשטחיות, התלהמות, רגשנות ופופוליזם. תפקידן "למכור" את ה"מוצר".
היבט נוסף של אופי הכותרות הראשיות וההתלהמות הכללית הוא ירידה גוברת בעניין באקטואליה, והרחבת מעגל האנשים שאינם מודעים למתרחש סביבם.
תובנה זאת, יחד עם מיפוי הבעיות בתקשורת, מהווים את הבסיס לעקרונות השיח של שקוף, ולאופנים שבאמצעותם ניתן להגיע לקהל הרחב.
התחייבויות לשיח בשקוף
- מעל לכל אנחנו מתחייבים "לדבר בשקט", משום שרק כך יכול להתקיים שיח מקדם.
- נחפש ללא הרף את הנקודות המאחדות בין יריבים פוליטיים, כדי לאפשר חיפוש משותף אחר הסכמות המתיישבות עם המסגרת הדמוקרטית.
- נשמור על כבוד המסוקרים והקוראים.
- נצנזר בקשיחות תגובות ותכנים הכרוכים בפגיעה באחר: גזענות, הסתה לאלימות, הכללות פוגעניות, וכו'.
- נציע קורס ברטוריקה לגולשים ולעובדי האתר, כדי להעלות את רמת השיח. התעלמות מכללי הרטוריקה היא אחת המחלות של השיח הציבורי בישראל.
- נעדיף לעסוק בנקודות הארכימדיות המונעות שינוי, ופחות בדברים שוליים.
- נביא מידע המצונזר בכלי תקשורת אחרים.
- נעסוק רבות בהיבט הפסיכולוגי המונע שינוי עמדות, משום שזהו הצד המשלים למידע החסר על המציאות עצמה, אך הוא נעדר כמעט לחלוטין מהשיח המתקיים כיום.
חלק שלישי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
