פתחתי את הבלוג בתחושה שהר געש עומד להתפרץ ממני. והנה, אחרי הפוסט הראשון, כל מה שרציתי זה לשתוק. פתאום היה לי צורך לברר אם הטענות שלי מוצדקות, אם אכן השיטה כל כך מעוותת ואין ברירה אלא לצאת חזיתית נגדה. אקדים ואומר – אין לי עדיין תשובה מוחלטת.
מה שאני רואה בהפשטה הוא מיליוני בני אדם, בעלי כבוד עצמי, צרכים פיזיים וחלומות לממש, שנרמסים תחת המכונה הקפיטליסטית של השוק החופשי. כתבה מישהי "הפמיניזם מת, הקפיטליזם ניצח"; זכויות הנשים אינן מעניינות את השיטה. מעבר למיליון וחצי העניים שחיים בהשפלה - חברה אמרה היום שרובם אשמים במצבם - ישנם עוד כמה מיליוני עובדים שנגרסים תחת השגרה התובענית והאלימה. אותה חברה (רווקה), שהיטיבה לגלם את הדילמה - כעובדת ללא זכויות סוציאליות מלאות היא עדיין מרוצה - סיפרה שהיא מסתדרת היטב עם 5,000 שקלים בחודש. התחלתי לחוש רגשות אשם על התנהלותי האישית.
נכון הדבר שיש יחידי סגולה שמצליחים למשות את עצמם אל מעל פני המים המעופשים ולקבל אוויר צלול של רווחה. בשביל רוב השאר, אשמים במצבם או לא, זאת פשוט מלחמה יומיומית. הישראלי נולד להילחם. לא רק מול האויבים מחוץ כפי שהיה מקובל לחשוב עד לא מזמן, כי אם מול האויבים בבית – מעסיקיו הנצלנים בעיקר, אך גם הרשויות שלא מפספסות הזדמנות לקצור קופון (שערוריית דו"חות החניה בת"א היא דוגמא זוהרת לפשיטת עורו של האזרח, וגם יחס העירייה כלפי בעלי הפאבים בעיר, שנידונים להיות פושעים לשלם קנסות אסטרונומיים).
משהו בסיסי דפוק בשיטה. תהא זאת בכיינות או ביקורת מבוססת, מזה אי אפשר לחמוק. הרוב סובלים וזה לא יכול להיות מצב הדברים המתוקן. מתנחמים בכל זיז (כוכב נולד), משכנעים את עצמם שהם לא פראיירים, מגייסים רגשות לאומיים ופחדים קיומיים כדי להסביר לעצמם את הלחץ, אך בסופו של דבר נמצאים תמיד רגע לפני הקריסה.
מקרי הדקירה המתרבים והאלימות השרירותית המזוויעה נגד נשים מבוגרות שנשדדות, הם רק רצף אחד של רמזים להתפוררות החברתית. בני בלי בית סובבים ברחובות בחיפוש אחר הטרף הבא. איש מעולם לא דאג להם באמת ועתה הם במסע הנקמה החברתי. על חינוך לערכים הם לא שמעו, מקסימום משהו על הצביעות של אותם מטיפים, שבחייהם הפרטיים חוטאים בנהנתנות, שקר, גסות, שטחיות ועוד כהנה וכהנה פשעים. גם לפושעים יש שכל, והיגיון, ומניעים, וחושי הישרדות, והתניות. הם לא פועלים בחלל ריק.
והתקשורת? מדורת השבט היחידה? המדורה הפכה מזמן למופע חשמלי של אש מלאכותית. היא עוסקת בהפרחת זיקוקין די-נור וביצירת רווחים ליזם, גם הוא חלק מהשיטה הכלכלית. כאן הממשלה אינה כוח, השיטה חזקה ממנה ואף משרתת אותה. ה"תקשורת" היא ממסד בעל אינטרסים רבים, שכמעט כולם אינם "דאגה לשלום הציבור", "מילוי החובה להוות זירת דיון רצינית" וכיוצא באלה פתפותים נאיביים. התקשורת לא תערער בקרוב על השיטה משום שהיא השיטה. העיתונאים הם רוב הזמן עט להשכיר, בעלי חירות עד לרגע שבו הם מגזימים. מישהו זוכר את גל גבאי שהעזה למחות על מצוקת עובדי הקבלן באולפנים המשמשים את ערוץ 2? אחרי השעייתה מובטח שהעיתונאים יידעו לשמור על הגבולות. לסיבור האוזן, כאשר חתמתי על חוזה ככתב רווחה ב"חדשות 10" ב-2003, הצהרתי על הסכמתי לכך שנאסר עלי להתאגד במסגרת ועד (והקפיטליזם עובד במלוא עוזו - אני הוא זה שחושש לספר על כך, גם ארבע וחצי שנים אחרי). ככה זה, חד וברור - התקשורת מועלת בתפקידה ברובד הכי שורשי. אבל הציבור לא מטומטם. בסקר מכון הרצוג לתקשורת מ-2005 הופיע הנתון הבא: 80% מהציבור סבורים שהתקשורת לא פועלת מספיק ממניעים מוסריים. say no more.
הגיע זמן למרי אזרחי של מודעות. להבנה פשוטה של האבסורד מחד, ולתובנה מעמיקה על השיטות והדרכים לריכוז הכוח בידי בודדים ובכך להחלשת הרבים. בצד החיובי, יש לנו עוד הרבה לאן לצמוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
