מחשבות פוליטיות

כל יום נוסף של כיבוש מביא עמו שלל עוולות חדשות וסבל רב קודם כל בצד הפלסטיני, ולוּ היינו - אזרחים, עיתונאים ופוליטיקאים - חיים כפלסטינים לכמה ימים, היינו מבינים עד כמה קשה ומיותר כל זה. המקרה שמביאה היום לילי גלילי (עיתונאית ששווה לעקוב אחריה) ב"הארץ" ממחיש את האמת הזאת בצורה הכי צורבת. הסיפור הוא על ראדי אל וואחש, נער בן 18 שנדרס ביום שבו עשה את בחינת הבגרות האחרונה שלו. הוא מת במחסום המנהרות ליד בית לחם, בעקבות סירובה של הממונה על הבריאות במינהל האזרחי לאשר לאמבולנס להמשיך לירושלים.

ראדי מת סתם, כי הוא היה "מנוע כניסה" לישראל בשל עבר לא קיים שמערכת הביטחון לא יודעת להסביר בדיעבד. עוד ילד הלך (תסתכלו לו בעיניים בבקשה) ומי בכלל היה שומע עליו אלמלא נקבע תקדים: בעקבות מותו הגיש ארגון "רופאים לזכויות אדם" תלונה פלילית נגד הממונה הנכבדת - "בעבודה הזאת היא אלוהים" - דליה בסה, בעוון גרימת מוות ברשלנות.

בסה מכחישה שהתנהגה בגסות כפי שנטען, ושהתעלמה ממצבו הקריטי של הנער שהיה חייב להגיע למחלקת הטראומה בתוך דקות. אך העובדות הן שהוא עוכב במחסום יותר מחצי שעה עד שמת, בתוך אמבולנס של מד"א. ובסה היא האחראית למתן אישורי מעבר במקרים כאלה. אל תשלחי ידך אל הנער, בסה, ואל תעשי לו מאומה. אך "יעל" אשת חבר הקיני שלנו לא פועלת בחלל ריק, יש לה גיבוי ציבורי. לוּ היה הטקסט הזה מתפרסם באחד האתרים הגדולים, הייתי זוכה לתגובות נאצה רבות בסגנון אוהב ערבים ושיתפגרו שם, בעיה שלהם ואחריות שלהם.

האם אכן יש להטיל את הקלון הפלילי על מצחה של בסה? הרי היא רק פקידה שהפנימה היטב את דרישות המערכת. היא אמנם גרמה לכאורה באטימותה למותו של אדם צעיר על לא עוול בכפו, היא שותפה ביצירת משפחה שכולה, בצער בני אנוש, אך היא עשתה את דבריה באמונה שכך היא שומרת על ביטחון המדינה. האם הפרט (בסה במקרה זה) הנאבק לשרוד בצד שבו מרוחה החמאה חייב לשלם את הדין על כך שאימץ את מה שנדרש ממנו כדי לא להידחק לשוליים? יכול להיות שכן ויש לקוות שייקבע תקדים משפטי, אבל רוב הסיכויים הם שזה לא יקרה. דעת הקהל תמשיך לציית ברובה בעיוורון לדרישות הביטחון, ולגדף ולהשתיק את אלה שמעזים לערער על ההכרח בסדר הקיים.