מחשבות פוליטיות

איזו מן תרבות ארגונית שוררת ברכבת ישראל? כנראה שנוראית. הסיפור האחרון מתרחש בימים אלה ממש, כשחוסר האחריות של הרכבת - רשלנות פשוטה ופושעת - גורם לאלפי תושבי הנגב לסבול מצפיפות איומה בקווים מבאר שבע לת"א, מתורים לא סבירים ומאיחורים. על פי דיווח ב-ynet, הרכבת העבירה לחברת מטרופולין שמפעילה את האוטובוסים התראה של יומיים-שלושה בלבד (בסוף השבוע) על כך שהחל מיום שני יופסק הקו בין תל אביב ובאר שבע לשישה ימים, על רקע עבודות במסילה. בתגובת דוברת הרכבת לא מובאת הכחשה לעניין עיתוי ההודעה.

חברת מטרופולין, טוען מנכ"להּ, הִקצתה להיערכות 40 אוטובוסים נוספים, אך זה לא פתר את הבעיה. "יש לי על הגוף סימנים כחולים מהמכות שקיבלתי. צבטו אותי, דחפו אותי והרביצו לי. אם לא היה שם חייל שימשוך אותי החוצה הייתי נחנקת למוות. הייתי בשוק והתחלתי לבכות, והגעתי לבאר שבע כמעט מעולפת". כך מספרת אחת הנוסעות בין הערים. לצד מכלאות הבקר והיחס המשפיל, מהווים האוטובוסים המלאים לעייפה גם במעברים ובמדרגות סכנה בטיחותית קשה.

אז מדוע זה קורה? מדוע לא יכלה רכבת ישראל להודיע בזמן על העבודות? האם לא הבינו שם מיד עם קבלת ההחלטה שהשבתת הרכבת משפיעה על המוני אנשים הנוסעים בה מדי יום? האם אין להם מחוייבות מינימלית ללקוחות שלהם? מדוע העניין הפשוט של להרים טלפון לחברות האוטובוסים נעשה רק ברגע האחרון? וגם אם מנכ"ל מטרופולין מגזים בתיאור הדיליי, איך זה שהרכבת לא "הגדילה ראש" מלכתחילה ודאגה לטפל בעניין עד תומו? גם אלף דפיקות של הראש בקיר לא יסבירו.

מנכ"ל הרכבת הפורש עופר לינצ'בסקי הותיר מאחוריו תחושה לא נעימה. לצד קידום קווי רכבת נוספים, המשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין על התאונה בבית יהושע, היו גם תאונות אחרות, נוסעים סבלו מאיחורים, מתקלות לא ברורות וישנם גם משקיפי מפגשי הכביש והרכבת שמועסקים בתנאי ניצול. אבל לינצ'בסקי מדלג למנכ"ל את "אפי אירופה" של אפריקה-ישראל, ומי שנשאר תקוע בתחנות הוא הציבור. במן היפוך לא מוסבר, התביעה מהרכבת למלא את ייעודה בשירות האזרחים על הצד הטוב ביותר נשמעת כמו בקשה מוגזמת. אבל זה לא כך.

זאת תביעה שצריך להתחיל לעמוד מאחוריה, כי עד שזה לא יקרה בעלי הכוח לא יתייחסו ברצינות ודבר לא ישתנה. אני לא יודע מהי הדרך לעשות את זה, אבל אפשר למשל לתבוע שהממונה על מחדל ההודעה המאוחרת בבאר שבע יילך הביתה. מי שזה לא יהיה, הוא ציפצף על אלפי אנשים בלב גס, וחייב להתחיל לעבור מסר שזה לא מתקבל. אחרת, לא נתקדם לעולם לרמתן של מדינות מוזרות שבהן התחבורה הציבורית דייקנית ונוחה להכעיס, באורח פלא. (כמו גם מערכות ציבוריות אחרות)

הנורמה של לקיחת אחריות נעלמה מהמרחב הציבורי שלנו כליל, והיא לא תשוב מעצמה. חייבים לתבוע אותה, ודווקא במקומות הפשוטים. כאשר מנהלים בדרגי הביניים יילכו הביתה בעקבות דרישה ציבורית, ה"נוהל" יתחיל לפעול את פועלו גם בדרגות היותר גבוהות. נלמד לאט לאט איך לעשות זאת. תחת השוט מובטח לנו שפקידים יידעו שמעילה באמון הציבור ובתפקיד אינם אופציה, אם ברצונם לשמור על מעמדם. אני נדהם כל פעם מחדש לגלות עד כמה הדברים הטרוויאליים ביותר, נשמעים כמו חלומות רחוקים, אוטופיות בלתי מושגות שרק הוזים ומנותקים עוד מאמינים בהן.

• איך לשרוד נסיעת רכבת של יום ראשון בבוקר? תיאור שנון במיוחד של בעלת ניסיון ארוך.