"אתיקה" מחפשת כבר שנים ארוכות הורים חוקיים בקרב נבחרי הציבור, אך לשווא, ו"נורמה ציבורית" מוצאת את עצמה מחופשת לעתים קרובות מדי ל"חטוף כפי יכולתך". אצל לא מעט אזרחים ומנהיגים, גם מצוות שבין אדם לחברו הן רק זיכרון רחוק. כאשר נוי עמית מת"א או סיוון כהן מבאר שבע פוגעים בסביבתם הקרובה, הנזק מוגבל (ועדיין כואב). כאשר ח"כ, שר, פקיד בכיר ואולי אפילו ראש ממשלה, מתנהג בצורה חסרת בושה ואגואיסטית, זה פוגע בהרבה יותר אנשים. אבל התרגלנו, אנחנו חווים כל יום את הכישלון בשכנוע המנהיגים לשפר את הנורמות. חלקם אף הצליחו ליצור לעצמם עולם, שבו כל עוד לא הורשעת בפלילים, מוכשרים לך כל השרצים והנבלות.
גם "זכויות האדם" נפלו קורבן ב-40 שנות הכיבוש להתפוררות מושגית (לצד התקדמות בחקיקה). זכויות אדם הן מזמן לא דבר קדוש, סלע קיומנו הדמוקרטי. הן יותר עניין ליפי נפש. הכנסת ויתרה בלא מעט מקרים על תפקידה כמרסנת הממשלה וכמגנת זכויות האזרחים, ואישרה חוקים פוגעניים ובלתי דמוקרטיים כמו חוק האזרחות, הפוגע בפלסטינים הישראלים, וחוק טל המקנה זכויות יתר לחרדים. זכויותיהם של עניים, מוגבלים, בני מעמד הביניים, עולים לא יהודים שאינם זכאים להקים משפחה בישראל, ואחרים, נרמסות באישרורים חוזרים ונשנים של הכנסת. ממנה לא באה עד כה הישועה.
במקביל, הידרדר השיח בישראל לקטנוניות ומקארתיזם כמעט, ומי שלא מתיישר עם הקו - או מי שלאיזה טיפש נראה שהוא לא מתיישר עם הקו - משלם מחיר. חלק מהשמות המוכרים הם הבמאי אייל סיוון, טלי פחימה, עברי לידר, ועכשיו גם הבמאי עמוס גיתאי, שהמשנה ליו"ר רשות השידור ביטלה עסקה איתו בטענה שאיננו פטריוט מספיק (מי שמך, עו"ד דורית ענבר?!). גיתאי, אגב - ולא רק זה מה שמקנה לו זכויות - שירת בצבא, כמו גם ילדיו, צילם כאן את סרטיו ומבלה בישראל את רוב זמנו.
המעוז האחרון בפני המגמות המסוכנות הללו - שיותר מכל מצביעות על התפוררות המחשבה הדמוקרטית, הגוף היחיד שעושה מאמץ אמיתי לשמור על הדמוקרטיה תוך כדי גישור בין קבוצות האוכלוסיה השונות וללא הבדלים בין ימין ושמאל, הוא בית המשפט העליון, הנתון עתה למתקפה חריפה שלב לבה הוא ניסיון להפוך אותו לנשלט פוליטית. גוף נוסף שאינו נתון ישירות תחת שלטון הפוליטיקאים הוא "התקשורת", אבל הגוף הזה 
מגמגם חלק גדול מהזמן ולא הוביל עדיין את התיקון העמוק הנדרש. בטלוויזיה מתבלט ערוץ 10 בתחום המאבק על ניקיון השלטון. העבודה המעולה של ברוך קרא ורביב דרוקר, שני עיתונאים עם יושרה בשמיים, היא תעודת כבוד למקצוע העיתונות. אבל המערכת שבה הם עובדים עדיין לא מספיק אחראית.
הנה, בסיקורה את סיום חוזהו של ד"ר ירון זליכה, קריינה כתבת הכלכלה של חדשות 10 את הדברים הבלתי נתפסים הבאים: "ברור לגמרי שירון זליכה וחבריו לכנופיית שלטון החוק טרם אמרו את המילה האחרונה". על מי דיברה הכתבת הצעירה? נשיאת בית המשפט העליון היא חברת "כנופיה" ידועה ומוכרת, כך גם עמיתתה השופטת ארבל, ואיתן שופטים נוספים, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, התנועה לאיכות השלטון, ורבים אחרים, טובים וראויים, ששלטון החוק חשוב להם. חלק מהאנשים האלה מעזים לסבור שיש לשמור על כוחו של בית המשפט העליון, במיוחד לנוכח הידרדרות הדמוקרטיה וחולשת הכנסת. איך יכול עיתונאי אחראי לתת יד לתיוג כה מכוער שכל כולו ערעור האמון באנשים המופקדים, ולוּ רק פורמלית, על שמירת המסגרת החוקית ההכרחית לכל ציוויליזציה מתקדמת, שבתוכה גם התקשורת החופשית? הדיווח הזה של נועה קולפ הוא מופת לקהות חושים ולאובדן ההבחנה בין רע לטוב. מבחינת המערכת, מדובר במקרה הטוב ברשלנות.
• ביניש לא תקפה, היא הביעה התנגדות
• הודעה לציבור: "חדשות (בטלוויזיה) זו תוכנית בידור"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
