לצערי אינני מבין מספיק בכלכלה, אבל יש עיוותים שאפילו בור כמוני לא יכול לפספס. בידיעה סתמית לכאורה, שפורסמה בעמודים הפנימיים בדה-מארקר לפני יומיים (שלישי), מדווח הכתב הכלכלי הוותיק מוטי בסוק על עודף של 26.3 מיליארד שקלים בתקציב המדינה, עקב תת-ביצוע של משרדי הממשלה את התקציב. לדברי בסוק, "מבחינת מסגרות התקציב, הממשלה רשאית להוציא בארבעת החודשים שנותרו עד לסוף השנה - מעבר לתקציב הרגיל המתוכנן לחודשים אלה - את 18.7 מיליארד שקל, ואת העודפים שהצטברו בקופה, 7.6 מיליארד שקל, ובסך הכל 26.3 מיליארד שקל. מדובר באפשרות תיאורטית בלבד, שכן אין כוונה להוציא סכומים עצומים אלה". כמה מפתיע שהכסף לא ינוצל למטרות חברתיות, מצבנו הרי טוב מאי פעם..
בבלוג "לחץ חברתי", העוסק בימים כתיקונם במאבק נגד חוק ההסדרים הבלתי-דמוקרטי בעליל, החל פרויקט בשם "איפה הכסף?". הוא עוסק בדיוק בסוגיה שהועלתה כאן למעלה – הטענה היא כי יש כסף למכביר, אלא שסדרי העדיפויות מעוותים לטובת בעלי עניין חזקים. לחץ חברתי מבטיחים להביא לא רק את המספרים, כי אם גם את האינטרסים שמאחורי ניהול התקציב באופן ה(לא)מוכר לנו. יהיה מעניין!
שביתה קשוחה וארוכה
לאור העודפים הגדולים שמתאר בסוק, עלה במוחי שוב רעיון ישן: המורים, לדעתי, בדגש על כל המורים, צריכים להכריז לאלתר על שביתה ללא מועד סיום, ולדרוש ששכר מורה מתחיל יתקרב ככל האפשר לשכר הממוצע במשק. יש למורים את כל הלגיטימיות לדרוש זאת (אם במקביל יסכימו להסדרת נהלים לפיטורי מורים כושלים), ועל אף שחלקים גדולים מהציבור ישנאו אותם על כך בתחילה, קמפיין טוב יוכל להסביר אט-אט עד כמה קריטית השביתה לחברה בטווח הארוך. אסור למורים להיכנע – יש להם קייס מצוין והרבה כוח, ופעולה נחרצת שלהם עשויה להביא רוח חדשה לישראל.
אנחנו כבר יודעים שיש כסף, ומהפיכה בחינוך, שמתחילה משיפור דראסטי של תנאי המורים - לא כמו ברפורמה האנמית הנוכחית - עשויה לשפר משמעותית את המצב החברתי.
• אולמרט, אוגוסט 2004: לאן נעלמו 67 מיליארד שקל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
