את מחצית השעה הראשונה של הפגישה שלנו העביר צ’רלי ביטון כשהוא בקושי מביט לי בעיניים. בתחילה חשבתי שזה בגלל שאיתנו ישב באותו זמן גם חברו הטוב מהפנתרים השחורים, רפי אוחיון מלא הקסם האישי, שלקח על עצמו את משימת הדיבור, אבל מאוחר יותר התברר שביטון פשוט התגונן. “התכנסתי בהתחלה”, הודה. 36 שנים חלפו מאז הוקמה תנועת “הפנתרים השחורים”, וצ’רלי ביטון עוד לא השתחרר מדימוי הקוריוז שדבק בו. ההלעגה ארוכת השנים מצד התקשורת, והתיוג כבריון קשקשים שפועל בגבולות האפורים של החוק, חרטו בו את רישומם. אבל ביטון, אופוזיציונר נצחי, לא מוותר. בימים אלה הוא אחד מכמה עשרות אנשים שמקימים תנועה חברתית חדשה, שבניגוד לפרסומים מסוימים לא תפעל כמפלגה. “לא אהיה היו”ר”, הוא מבהיר. “אני רק זקן שרוצה לעודד צעירים לפעול”.
ביטון כבר בן 60, אבל הוא לא התרכך עם השנים, ויש לו פה מלוכלך אללה יסתור. את מספר הפעמים שהמילה מניאק הופיעה
בצמוד לשמו של מאן דהוא בשיחה שלנו אי אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים. טמפרמנט סוער. למרות הלבוש המהודק, הישיבה הנינוחה בבית הקפה האופנתי והשנים הארוכות במבשרת ציון, צ’רלי ביטון לא וויתר על החספוס של מוסררה. זה הדגל שלו, וכלל לא משנה אם הדגל הזה הוא מקור לגאווה או לבושה – ביטון פשוט מרשה לעצמו להיות טבעי. חופשי ממגבלות, למשל, הוא מכנה את אנשי עמותות הצדקה, שהמדינה מעוניינת לדעתו לשמר, “כנופיות של גנבים. כנופיה אחרי כנופיה. אחד יותר גנב מהשני, הארגונים יורדים לרמות הכי נמוכות, במקום להיאבק בממסד ולתבוע שינויים משמעותיים. בשם הדאגה יש משכורות יפות, כלי רכב, עובדים. כל פעם אתה שומע על גניבות כספים בעמותות, כמעט כל עמותה תיפול על משהו אם יבדקו. אחד האויבים הכי גדולים הן העמותות האלה, שצריך לחסל אחת ולתמיד”.
תפיסת עולמו דיכוטומית משהו. הוא קשה לעיכול ולא עושה הנחות לאף אחד. להוציא ממנו מילה טובה על אישיות ציבורית זאת משימה בלתי אפשרית, ואין אחד שלא נמלט משבטו הנחרץ: האשכנזים גזענים (”השנאה שלהם היא שנאת עולם”); חברי ש”ס הם רמאים, נוכלים ועב”מים; בוז’י הרצוג הוא “סמרטוט בן סחבה” שאבא סידר לו מיליונים; נערי האוצר הם “כנופיות צפון תל אביב ורחביה… גזענים, שונאים אותנו ועושים הכל כדי להילחם בנו המזרחיים”; אייל קיציס הוא “עלוב, אפס מאופס, סחבה, מניאק, כמה נותנים לו לעשות כסף”; הפרסומאים מדירים את המזרחיים מהפרסומות; דניאל בן סימון הוא משרתה של מפא”י עוד מאז שנות ה-60; חד”ש מחפשת רק את האליטה היהודית ואת הקולות הערביים; אמנון לוי הוא “העלוב הזה, משרתם של האשכנזים”; הקיבוצים לא מקבלים אתיופים; ויוסי שריד הוא כמובן “מניאק”. יש לי חשד ששריד דווקא מחבב את ביטון.
קשה לכעוס
את אלי ישי זוכר ביטון עוד כילד, ואם היה לו פעם סנטימנט כלפיו, הוא נעלם. “רמאי, נוכל. הוא בא מהעוני הכי קשה, אני זוכר אותו ממחנה יהודה. והיום יושבים בישיבות סיעה של ש”ס, ומשווים למי יש שעון של דיור וחליפה של מעצב. זה כשהדאגה צריכה להיות לשכבות החלשות”. מבחינת ביטון, כל השוואה בין הפנתרים לש”ס תהיה מופרכת מעיקרה. “הם עב”מים, הם לא קיימים. לא דואגים לאף אחד. ההצעות שלהם לסדר היום הן בנושאים של מקווה, ובית כנסת, שום דבר שיכול לייצג בעיות של עוני, של פער חברתי. הסיפור של חפציבה, היו צריכים להוציא אנשים לרחובות. 11 מנדטים צריכים להוציא חצי מיליון איש לרחובות. למה הם לא עושים את זה?”.
כשלעצמה, השפה של הח”כ לשעבר (1977-1992) בלתי נסבלת, אבל איכשהו, כשהדברים באים מפיו, קשה לכעוס. למרות הפנסיה הנוחה מהכנסת והאפשרות לשחות עם הזרם, צ’רלי ביטון לא מעוניין להישאב אל חיקה החמים של הבורגנות. הוא פגוע מדי, ישר מדי וכועס מדי. הוא אדם רגיש, וכל תנועה והברה שלו מסגירות את זה. הוא לא יוותר לבני-זונות עד שייכנעו. בתגובה למתקפות עליו הוא לא ייצא פראייר - הוא יתריס כמיטב המסורת של הפנתרים, ובסופו של דבר, בווליום נמוך יותר ודרך פילטר רגיש, עוד יתברר שבלב הטענות שלו יש הרבה מאוד אמת.
ההתייחסויות האישיות לאנשים כאלה ואחרים הן רק רעש רקע, לא העיקר. אולי זו דרכו של ביטון להכריז על עצמאות, לעקר מראש כל ניסיון לקנות אותו. הוא יוצא בצדק רב נגד שלטון ההון במדינה, ונגד אוזלת ידם ושתיקתם של רוב מנהיגי הציבור. אם מעבירים את טון ההתבטאות שלו מהאישי לציבורי, הרי שהווליום הגבוה מוצדק לחלוטין. המצב עד כדי כך גרוע. אם נדמה לנו שכולנו אזרחים במדינה חופשית, טעות בידנו, וביטון מבקש להבהיר את זה. אנחנו לא רואים את תמונת המציאות האמיתית, משום ששולטים בה בעלי עניין - הטייקונים המחזיקים בתקשורת - שהאינטרס שלהם הוא לעשות מאיתנו צרכנים כמה שיותר טובים, על אף המחיר הכבד שזה גובה מאיתנו כאזרחים. בשביל אוכלוסיות שלא קוראות מחקרים, בלוגים ו”הארץ” – משמע, רובו המוחלט של הציבור - ביטון הוא נושא מסר אפקטיבי במיוחד. עכשיו, אחרי 15 שנים של פרופיל נמוך, הוא חוזר לעשות בלאגן.
ריצה לטווח ארוך
המסר המרכזי של התנועה החברתית החדשה הוא התלכדות של האזרחים, כל האזרחים, למאבק נגד שלטון ההון. לתנועה אין עדיין שם, אבל יש לה הרכב מעניין: לצד נציגים מארגון הנכים, שותפיו החדשים של הפנתר אפור השיער הם מכולם דווקא אינטלקטואלים רוסים. בכלל, ביטון התרועע לא מעט עם האליטה האשכנזית לאורך השנים. את ההשראה להקמת הפנתרים הוא זוקף לזכות מפגשים עם הבוהמה הירושלמית בתחילת שנות השבעים. היכולת של בני השכונות דוברי הערבית להתמקח עם סוחרי החשיש ממזרח העיר, הולידה מפגש מפרה עם יושבי בתי הקפה. כמו אז גם הפעם, ביטון לא חוסך במחמאות וחום ביחס לשותפיו הרוסים (”אנשים רציניים, פגזים אחד-אחד”). הוא לא באמת שונא את כולם.
עו”ד אלכסנדר מרגוליין, בן 31 מתל אביב, הוא אחד הפעילים בהקמת התנועה. “אנחנו כמה עשרות פעילים שמקדישים תשומת לב לעניין, שקשורים לכמה מאות אנשים שמזדהים עם הרעיון של הקמת התנועה. ההיכרות עם ביטון היתה באמצעות אחד מאיתנו, ולדימיר מריאין, שהוא במאי תיאטרון. זה היה אחרי שעיריית ירושלים ומשרד התרבות עשו לו תרגיל עם התיאטרון שלו. הוא שבת רעב מול משרד התרבות ב-2002, ובאחת ההפגנות שבהן השתתף, מול משרד ראש הממשלה, הוא הכיר את צ’רלי. משם התחיל הקשר.
“אנחנו מדברים על להקים את התנועה כבר כמה שנים. להקים תנועה כזאת וליצור בסיס רעיוני זה לא דבר פשוט, זה לא בא בפקודה מלמעלה. הרעיון הוא להקים את התנועה מלמטה. בינתיים התנועה נמצאת בשלב גיבוש עצמי, והדבר היחיד שאני יכול להבטיח זה ריצה לטווח ארוך. אנחנו לא מצפים להצלחות מידיות. החוג המצומצם של מייסדי התנועה לא רואה את עצמו רשאי להחליט בשביל כל חברי התנועה, יהיה כינוס בהמשך בפורום רחב יותר ובו יוחלט יותר במדויק על הדרך”.
מחקו את הפנתרים
“לציבור יש אפשרות לשנות”, אומר ביטון. “אם מתאחדים ומתלכדים ויש תביעות משותפות, אפשר לשנות, לא רק במדינה – גם בעולם”. דוגמא למאבק גלובאלי מוצלח רואה ביטון בקמפיין לשמירה על הסביבה. לדבריו, צריך לדבר על “איך מתחלק ההון בידי קבוצות של אנשים – 20, 25 משפחות, שזה דבר מדהים. אתה מנסה להסביר שבעלי ההון יש להם אינטרסים ואנחנו והם בשני צדדים שונים של המתרס. להם יש כסף, לנו יש אנשים. הם שולטים בתקשורת, קובעים מי יהיה שר האוצר, הם מובילים אותנו כמדינה לפי הצרכים שלהם”.
החזון של ביטון הוא מדינה שאין בה הבדל בין אנשים, אבל הגזענות הורגת אותו. “אין קיבוץ אחד במדינת ישראל שהיה מוכן לקבל אתיופים. באו המוסלמים מסודן ומיד מכניסים אותם ונותנים להם בית והכל. בעבר, פועלים שהיו באים לעבוד בעבודות דחק בקיבוצים, עבודות הכי קשות ומשפילות, ב-42 מעלות, לא הסכימו להכניס אותם לחדר האוכל לאכול את הסנדוויץ’ שהביאו מהבית”.
ביטון טוען גם שמורשת הפנתרים השחורים נמחקה מההיסטוריה של ישראל. לראיה, הוא מספר על ניסיון כושל להוציא ספר ביוגרפי על חייו ופעילותו בהוצאת ידיעות. הפנתרים, בעיניו – וזאת טענה חזקה למדי – יצרו תפנית היסטורית. “יש מדינת ישראל עד הפנתרים השחורים ומדינת ישראל אחרי הפנתרים”, הוא אומר. אבל ההון האשכנזי לא מעוניין לשמר את המורשת הבעייתית, ולכן “מוחקים והורסים כל מה שקשור לפנתרים השחורים. מנסים למחוק”.
לשיטתו, מדינת ישראל לא נוקטת רק בגזענות. “זה הפרד ומשול, לקומם מזרחיים ורוסים זה נגד זה, ואפילו מזרחיים בינם לבין עצמם – כורדים, תימנים, מרוקאים, כולם נגד כולם. זאת השיטה מאז קום המדינה”. כשאני שואל אם בהתבטאויותיו הקשות הוא לא מציע למעשה פוליטיקה של שנאה הוא מזדקף. “אני רוצה לתקן, למצוא מכנים משותפים כדי לתקן את החברה הישראלית במקומות הכי קשים, כואבים ומשפילים. אחרת לא הייתי פועל בהתארגנות הזאת, שיש בה מזרחיים, רוסים, צברים ואשכנזים שירצו להצטרף”.
התנועה החדשה מתכננת לארגן עצרות בשכונות ברחבי הארץ, לשכנע אנשים לצאת למחות נגד שלטון ההון במדינה, לגייס פעילים ותרומות, ולהגיע בסופו של דבר למאסה קריטית של אזרחים פעילים שתחולל שינוי. מעבר לדיון בדמותו המעניינת תמיד של ביטון – עיסוק שנראה שדי מרתיע אותו – המטרות של התנועה החדשה הן מהמוצדקות שיש, ומותר לקוות לקראת השנה החדשה שיתממשו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
