לפעמים נדמה לבנאדם שהעיתונות הישראלית היא אחד מפלאי עולם. הוא לא מצליח להסביר בדרך אחרת כל מיני דברים שמתרחשים בה. הנה, לדוגמא, השבוע המוצלח של אהוד אולמרט: הציבור מעריך את השתיקה המסוקסת שלו, והעיתונות ספק סוחפת ספק נסחפת, מהללת גם היא. אף אחד לא מדבר על המחיר.
תחת הכותרת המרנינה "פתאום אהוד" כתבה סימה קדמון במוסף החג של "ידיעות אחרונות", טקסט שהטון שלו כל כולו שיר הלל לראש ממשלתנו המתוחכם, המנוסה, בעל עצבי הברזל. מה שפעולה חשאית אחת יכולה לעשות! תודו שהתחרמנתם בטירוף.
גם אלכס פישמן לוקח חלק בהילולה. באותו מוסף הוא מתגמל יפה יפה גם את השותף השני להצלחה המסחררת, שר הביטחון, תחת הכותרת "ברק בעיניים". הנה הוא חזר, איש הסיירת המבריק, המקצוען, המנוסה, האיש למבצעים מיוחדים, סקסי כמו טום קרוז ומפליא במטאפורות כמו שייקספיר. הכתבה של פישמן, שכולה ניתוחיו האסטרטגיים הגיאו-פוליטיים של האיש המחזיק מעצמו החכם באדם, מסתיימת לפתע במשפט קשה, שנוגד את רוח הדברים מלאת ההשראה. "כל ההערכות", מסכם פישמן, "מדברות על שעון מתקתק לקראת פיגוע, או סדרת פיגועים, בחודשיים הקרובים".
סליחה?!? מה שייצא לנו בסוף מכל אורגיית החסמב"ה הזאת זה פיגוע או סדרת פיגועים? היה שווה? המתקן באמת היווה סכנה ברורה ומיידית? מאיפה השאננות, עיתונאים?!
ואם כבר אנחנו נדפקים, שלפחות יהיה חידוש. נמאס מהפיגועים האפרוריים, רוצים משהו אלגנט. תנו לנו הפצצות ממטוסי קרב על תל אביב, למשל, או טילים כימיים. תרגשו אותנו, לעזאזל!
(בטור מצוין באותו מוסף מסכם זאת ב. מיכאל המזהיר בבדידותו במילים חדות: "מת הספק. נדם הפקפוק. שבקה החשדנות.")
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
