מחשבות פוליטיות

 ערוץ 10 רשם אמש שיאים חדשים של צביעות והיתממות במהדורת החדשות שלו. הכותרת הראשית עסקה מטבע הדברים ביום הזיכרון ליצחק רבין, ואלה הדברים שהקריא יעקב אילון בפנים חמורות סבר: "12 שנים אחרי, נראה שהציבור עוסק יותר ברוצח, מאשר במנהיג שנרצח". הכתבה העוקבת, של אסף זוהר ונועה קולפ, עסקה כמובן רובה ככולה ב... יגאל עמיר.

כך אמר אסף זוהר 18 שניות בתוך הכתבה, לאחר שיצא ידי חובת איזכור יום הזיכרון לרבין: "מעל היום הזה מרחפת יותר מתמיד התחושה המעיקה, שבמקום לזכור את הנרצח, כולם מתעסקים ברוצח". לכאורה, אבחנה נאה ומוסרית; בפועל, פתיח ל-104 שניות – נצח טלוויזיוני - שבהן עסקו זוהר וקולפ (בהנחיית המערכת, אין לי ספק) דווקא ביגאל עמיר. שוב. בזמן הזה עוד הספיקו יובל ודליה רבין לומר שאין לעסוק בעמיר אלא באביהם, ושאין לתת חשיפה גדולה כל-כך לתעמולה של הקיצוניים.

אז אמרו. לקראת סיומה, חזרה הכתבה לעסוק למשך 35 שניות נוספות ביום הזיכרון עצמו, ובסה"כ היכה (שוב) עמיר את רבין, הפעם בנקודות: 104-53. גלגול העיניים של חדשות 10 היה רק שיאו של תהליך שהחל מזמן, שבו העיסוק בפורנוגרפיה של יגאל עמיר - הכוללת זרעונים לרוב והלבנה אטית של הרוצח מבלי משים - סוחף את התקשורת חסרת האחריות.

מה שהיה מרגיז במיוחד אתמול הוא הזלזול של חדשות 10 בצופיה, כאילו כולם שכחו בתוך פחות מיומיים שמי שהחל ותידלק את הסערה האחרונה היה הערוץ עצמו, עם ה"סקופ" המפוקפק של יינון מגל מיום ראשון, ששירת בעיקר את מטורפי הימין. את 150 אלף הקלטות הם כבר לא יצטרכו להתאמץ להפיץ, וחשיפה כה נרחבת (כמה רחומה ונוגעת ללב היתה גאולה עמיר בפתח כתבתו של מגל) בפריים-טיים, שווה יותר מכל מסע שיווקי, ובמקרה המסוים הזה גם מייתרת אותו. הרבה יותר מ-150 אלף איש כבר צפו בקלטת התועבה המהוקצעת.

עד לגלגול העיניים אמש, לא ניכרו ב"חדשות 10" ספקות באשר לחשיפה הגדולה שקיבלו תומכי עמיר. גם ביום שני רכבה המערכת על "ההצלחה" הבלעדית והמשיכה בקרנבל. בעקבות ה"חשיפה" שלנו, נאמר באייטם הפותח את המהדורה, העניק מפכ"ל המשטרה דודי כהן את קלטת החקירה של עמיר מערב הרצח לדליה רבין. למה שרק הפוליטיקאים יעשו "סיבוב" על הסיפור, למפכ"ל לא מגיע?

וכך, גם נתן ערוץ 10 חשיפה חסרת פרופורציות לחבורה הזויה של חמישה אנשים בערך, וגם לא שכח לעשות בדיעבד קולות של אחריות. על הבנאליזציה של הרצח, שהדגישה דליה רבין בחוכמה, אף אחד לא חשב שם, ויש כמובן הסבר לתופעה: רבין זה לא "סקסי", וכבר "שחוק וטחון". יגאל עמיר, לעומת זאת, מעורר אמוציות אצל הרבה אנשים, ולכן התקשורת ממשיכה להשתמש בו בשביל הרייטינג הרגעי, ללא מחשבה על האתיקה והטווח הארוך.

זהו, אגב, אותו הגיון בדיוק שבגללו שלושה וחצי ניאו-נאצים וארבעה פדופילים ה"אורבים לילדים שלכם" באינטרנט, זוכים בכל הזדמנות להבלטה חסרת פרופורציות בתקשורת המסחרית. מישהו באמת חושב שהניאו-נאצים שעשו כל-כך הרבה בלאגן הם לא סתם חבורת פושעים או ילדים משועממים? מישהו שכח שבכל יום העיתונות מדווחת על הורים, קרובים וחברי משפחה שמתעללים מינית בילדים? כולם זוכרים, אבל נאצים זה "סקסי" ויזכה לניפוח ופומפוזיות, במיוחד כשהם בישראל. גם האינטרנט הזה רץ חזק.

"תביא לי משהו סקסי" הוא כנראה המשפט השגור ביותר בפיהם של עורכים, ומתחרה בו רק "זה לא סקסי", כשכתב בא עם עניינים "אפורים", כמו חוק ההסדרים למשל. אחת ההתנסויות המייאשות שהיו לי ככתב ב"חדשות 10", אי שם ב-2003, היתה כשבאתי לעורכת המהדורה עם הצעה לסקר מסמך רב חשיבות בתחום הרווחה. השיחה הסתיימה בכך שהעורכת אמרה לי שזה לא מעניין, וכשציינתי שזה חשוב, היא הסבירה לי בחביבות שזה לא מספיק. (בדיעבד, אחרי שנה וחצי של עריכת אתר חדשות שהרייטינג שלו גדל ביותר מפי שניים, אני יודע שזה לא נכון. נושאים חשובים הם מעניינים בהגדרה, כי הם נוגעים בחיים)

אז מה היה לנו כאן? "סקופ" שכל כולו קידום מכירות, והתחסדות באשר למועקה שמעורר העיסוק בעמיר באותו ערוץ עצמו שבו החל הקרנבל. ממש מקרה קלאסי של "הרצחת וגם ירשת". מה לא היה לנו כאן? איפוק, אתיקה, הסכם ג'נטלמני בין המערכות על היקף הסיקור והחשיפה הנכונים לקלטת וליגאל עמיר בכלל. ראוי שעורכי העיתונים, אתרי האינטרנט ומהדורות הטלוויזיה – ואולי מועצת העיתונות תרים את הכפפה – יגבשו מסמך כזה לעתיד.

מה שעוד לא היה לנו בערב יום הזיכרון לרבין, זה עיסוק רציני ברצח עצמו ובנרצח. יאמרו העורכים שאי אפשר לחדש בתחום, אבל זה רק משום שהם התרגלו לשטחיות איומה. אפשר ועוד איך לחדש: אפשר לעסוק במיאוס שחשים רבים בציבור מיום הזיכרון ולנסות להבין אותו (אבל באמת לנסות להבין, לא לזרוק סיסמאות וקלישאות); אפשר לקחת פסק זמן ולשאול איפה אנחנו עומדים במדד הדמוקרטיה; אפשר להכין כתבה השוואתית בין אז להיום ולשאול האם הרצח היה אכן קו שבר בחברה הישראלית – מצב החינוך, העוני, השחיתות וכו' בשתי התקופות; אפשר להכין כתבה על משמעות הסלחנות ההולכת וגוברת ביחס לעמיר, בעיקר בחברה הדתית אך גם בקרב חילונים, ואפשר גם לשאול האם מיתוס רבין אכן מוצדק, כל עוד זה לא נעשה תוך ביזוי המת.

אפשר אפילו ממש לצאת מהקופסא, ולשאול האם הייצוגים של התקשורת את יגאל עמיר בטלנובלה המתמשכת הזאת לא גורמים לבנאליזציה של הרצח, והאם הם לא הופכים את עמיר לדמות מהסרטים, אותן דמויות שגם אם הן רעות, אנחנו לעולם סולחים להם בסוף, כי זה הרי לא אמיתי. אפשר כמובן גם לנסות "לפרק" את הסכם אוסלו כדי להבין אותו ואת כשליו. אני לא סוציולוג, לא פסיכולוג, לא אנתרופולוג ואפילו לא חוקר תקשורת, אבל כעורך אני יודע ללא שמץ של ספק, שישנן אפשרויות רבות מספור לעיסוק רציני, מעניין ומכובד ברצח, במקום לפרוש שטיח אדום למטורפים.

(כאן תמצאו את ציון 11 שנה לרצח שיזמתי לפני שנה כעורך החדשות בנענע, אתר קטנטנן ומלא מגבלות, שהייתי האדם היחיד שעובד בו במשרה מלאה)