מחשבות פוליטיות

החיבה העמוקה שאני מטפח לאחרונה לתחום ביקורת התקשורת, מביאה אותי לרכוש את "ידיעות אחרונות" פעם בכמה ימים, כדי לקבל תמונה על המתרחש בעיתון המשפיע במדינה. אלא שהעיון בעיתון מספק כל כך הרבה חומר לביקורת, שבד"כ אני מתעצבן, מתייאש ומוותר מראש.

כך, למשל, לפני שבוע וחצי, נפתח גיליון יום שישי בהילולת "איפה לומדים המשתמטים", והיכן מתגוררים יפי הבלורית והתואר. העליהום מבית מדרשו של ראש אכ"א התעלם לחלוטין מכך שרובם המוחלט של 50 התיכונים הפחות קרביים הם בתי ספר מקצועיים, וכאלה שלומדים בהם בני השכבות החלשות. האם הם חשים ניכור מהמדינה? האם יש סיבה אחרת להיעדרותם מיחידות קרביות? מה זה חשוב, העיקר שאפשר לפמפם עוד קצת פטריוטיזם חלול, להתרפק על "העמק", להיכנס בתל אביבים ולמכור עיתונים. 

באותו גיליון כתב העורך המשפטי בעז אוקון, ידידו של המו"ל מוזס, טור ביקורת חריף על המשטרה, בהמשך לפרשת השוטרים מנהריה. אוקון ציטט את השופט זיילר, שחשש בעקבות פרשת פריניאן מ"סיציליה" בישראל, והזכיר פעמיים את חיים רמון, בבחינת דרייפוס מודרני שהמשטרה תפרה לו תיק. העורך המשפטי שכח כנראה את העובדה שהמשנה לרה"מ הוא עבריין מין מורשע שהשופטים מתחו עליו ביקורת קשה בפסק הדין, וקבעו שעשה את המיוחס לו והוסיף שקרים והשמצות על פשעו הראשון. זה לא חשוב.

מכל הדברים שבעולם, ביום שאחרי התפוצצות פרשת השוטרים שפעלו כפושעים, היה חשוב לאוקון לעסוק בקצינה האמיצה מירי גולן, שטוטאה הצידה על ידי הפוליטיקאים על שום עצמאותה היתירה, והתעקשותה המוזרה להביא להרשעת פושעי צווארון לבן. היא הרי האשמה בפרעות נהריה. והמשיך ושנה מנהל בתי המשפט לשעבר על אוזלת ידה של המשטרה במאבק בפשיעה, מבלי להתייחס לצמצום המכוון בתקציביה - המביא למצוקת כוח אדם קשה - על ידי אותם פוליטיקאים בני דמותו של ראש הממשלה, שממשיך באותה מגמה ואף קיבל בשבוע שעבר מתנה מיוחנן דנינו השנוי במחלוקת, בדמות סגירת תיק בנק לאומי לאחר "חקירה" שערורייתית.

וסיים אוקון בתוכחה על התייחסותנו למשטרה: "אולי זה הסירוב להישיר מבט על מצבנו בכלל... הסיאוב מתפתח בכל מקום שבו קיימת חסינות מביקורת". חסינות מביקורת? זה נכון הרבה יותר ל"ידיעות אחרונות" מאשר למשטרה. אם יש מקום שבו קיים "סירוב להישיר מבט" אל המציאות, הרי הוא דווקא העיתון שבו הוא כותב, המסנן באדיקות את המציאות בדיוק באופן המתאים לפוליטיקאי המשת"פ, שניסה לסדר לבעל הבית מענק של עשרות מיליוני שקלים וכשל. על המשטרה דווקא מאוד אופייני לרדת. עם ידיעות אחרונות הרבה פחות כדאי לעיתונאים ולמבקרים האחרים להסתבך.

אבל לא רק על זה באתי לדבר. כתבה שהובאה ביום ראשון השבוע במוסף הכלכלה של ידיעות – ומשום מה לא הוזכרה בכותרת הראשית - מספרת על חוקרי מס הכנסה ומע"מ, שעבריינים איימו על חייהם ועל חיי בני משפחותיהם בגלל חקירות נגדם. "אנחנו יודעים איפה הבן שלך לומד ולאיזה גן הולכת הבת שלך", צוטטו המאיימים. המשטרה הצמידה לחוקרים שומרי ראש, וכך אבדו לשירות הציבור עוד כמה שוטרים חיוניים למאבק בפשע. במהלך קריאת הידיעה חלפה במוחי המחשבה המופרעת שמי יודע, אולי אחד המאיימים על חוקרי המסים הוא העבריין ריקו שירזי, שישב בעבר בכלא על סיוע לרצח. מדוע דווקא שירזי? בגלל התקשורת כמובן.

לפני כמה ימים זכה בנו של שירזי בזמן מסך יקר במיוחד בפריים טיים בשני ערוצי הטלוויזיה הגדולים, כאילו היה איזה איש ציבור חשוב, שחייב להודיע לאומה שעושים לו עוול. לא קראתי את העיתונים המודפסים ביום שאחרי, אבל אפשר לנחש שגם שם הוא זכה למקום נכבד כיאה לדמות במעמדו, בדומה לדרור אלפרון לפניו. וכל זאת על מה ולמה? משום שהשתחרר יומיים קודם לכן למעצר בית לאחר חודש בבית המעצר בחשד למעורבות ברצח, עניין שלכל הדעות מצריך את התקשורת לעלות אליו לרגל, אל שפת הבריכה הפרטית. מלבד הטיפוח המתועב מוסרית של פושעים וספק פושעים לכדי "סלבס", שוב הלך ערוץ 10 על האדרה עצמית מיותרת ושקרית, ולפחות על פי גרסת האינטרנט שלו, טען שמדובר ב"ראיון ראשון" עם שירזי הבן. ערוץ 2 חטא אמנם בעצם סיקור מסיבת העיתונאים המביכה, אך הביא לפחות גילוי נאות באזכור ההזמנה הגורפת של התקשורת לאירוע המתוזמר.

כך נעים התקשורת ובני בריתה בהנהגה ובעולם הפשע במעגלים: הפוליטיקאים חונקים את המשטרה ולא מאפשרים לה להילחם באפקטיביות בפשע, בעוד שמהצד השני פועלת התקשורת להאדרת שמם של הפושעים, ומאפשרת להם לצבור עוד ועוד כוח, עושר ותמיכה ציבורית (ראו את התמיכה ברוזנשטיין בתגובות). יש הרבה מקום לביקורת על המשטרה, אך במצבה התקציבי הקשה לא היא שקובעת את טיב השמירה על שלטון החוק, ועושה רושם שלתקשורת הצהובה ולפוליטיקאים - כפי שהסביר אמיר אורן - נוח מאוד עם עלייתם של הפושעים. איום על חיי בני משפחותיהם של פקידי מדינה? אה, לא כזה חשוב, עמוד שני במוסף הכלכלה; העיקר שבשער תהיה תמונה גדולה של העבריין הסלב התורן.

יכול להיות שבשנה הבאה העיתונאים ייתנו לשירזי עוד יותר כבוד משהם נותנים לו היום, כי אם "פרזנטור" של בנק הופך למנחה מהדורת חדשות מרכזית, מדוע שעבריין מורשע לא יהיה בעלים של כלי תקשורת גדול? את החוק הרי אין בעיה לעקוף - שמו לא חייב להיות חתום על המסמכים. מה יעשו אז עורכי החדשות הבכירים? יש סיכוי לא קטן שהם ימשיכו לתת יד לקידום מעמד העבריינים, ובמקביל ימשיכו לדווח בפליאה מעושה ובפנים חמורות סבר על השתוללות הפשיעה.

ביום שבו שירזי יהיה הבעלים דה-פקטו של כלי תקשורת גדול, יהיו מי שישיטו עבורו את הספינה, תחת איצטלה של יחסיות הערכים ופוסט מודרניזם, בדרך אל עבר רפובליקת הבננות שנראה שאנו כה מייחלים לה. אוקון ודאי יישב אז למול המחשב וינפיק מאמר פרשנות נגד אוזלת ידה של המשטרה במניעת השתלטויות כאלה, הפעם בכיכובו של משה מזרחי. אחר כך הוא ייצא מחדר העבודה, ויתארגן לקראת ארוחת הערב הדשנה שקבע עם חבריו הטובים נוני, אהוד וחיים דרייפוס.