הממונה על השכר באוצר אלי כהן לא מבין למה זה קורה לו. בכל מקום שאליו הוא הולך בימים שמאז החלטת בית הדין לעבודה בעניין המורים, אזרחים שותקים זוקרים לעברו את האצבעות המורות שלהם, מקבילות זו לזו. גסי הרוח שבהם לא מתביישים לשלוף אצבע משולשת, אבל מזה קל לו יותר להתעלם. עניין של הרגל.
עורכי החדשות בטלוויזיה עטו על התופעה כמוצאי שלל רב. דימויים זה העסק שלהם. גם שני העיתונים הגדולים לא נשארו מאחור, ונתנו - בפאשלה שתיזכר לזמן רב - את אותה כותרת ענק ביום שלאחר התפוצצות הסיפור: מצביעים אי אמון. בעל טור אחד, יאיר לפיד שמו, ביקש לצאת לחופשה של חודש מהכתיבה. הוא אמר שנגמרו לו המילים.
זה היה רק עניין של זמן עד שהסיקור התקשורתי יהפוך את העניין לטרנד ויכניס את אהוד אולמרט למסדר האצבעות הזקופות. קבלות הפנים הרשמיות הפכו פתאום למלאות אקשן, כשתמיד יש אזרח סורר שמתעלם מהוראות השב"כ לשמור את הידיים בכיסים. יותר מהכל, זאת השתיקה שקשה לראש הממשלה; הוא הרי כל כך אוהב להתנצח, ופתאום לקחו ממנו את הנשק הכי חשוב. החבר של בעלי ההון שומע את השקט כרעש מחריש אוזניים, ומחכה לַהתפרצות.
(ראיתי את הממונה על השכר אלי כהן היום ברחוב. לא הנפתי אצבע משולשת וגם לא אצבעות מורות)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
