מחשבות פוליטיות

כבר כמה שבועות שאשרת קוטלר בנגל מובילה את חדשות השבת של ערוץ 10. קוטלר היא בשנים האחרונות אחת מעיתונאיות הטלוויזיה המעמיקות והרציניות (גם בסרטים הדוקומנטריים שעשתה, כאן למשל), מהסיבה הפשוטה שהיא מחפשת משמעות בעבודה שלה, לא רק לייצר זיקוקי דינור ואפקטים אור-קוליים סוחטי דמעות וקריאות השתאות. המהדורה שלה, בהתאם, מתעלה באופן קבוע בכמה דרגות על תוכניות מקבילות בערוץ ובערוצים אחרים (כולל מגזיני שישי בערוצים המסחריים).

במהדורה ששודרה הערב הציגה קוטלר כתבה של טליה פלד-קינן על יוסי אהרוניאן, עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים כשומר בסניף של בנק דיסקונט. למי שלא יצפה בכתבה עד סופה, נספר שבשל המצלמות טרח בנק דיסקונט לבצע בירור, שממנו עלה כי חברת כוח האדם חייבת לאהרוניאן 30 אלף שקלים (ולטעמי היא חייבת לו 300 אלף, שהם רק 2,500 נוספים על כל חודש של ניצול). הבנק התחייב להעביר את הכסף אם באמצעות חברת השמירה ואם ישירות, ולא קשה לנחש שבשביל אהרוניאן זאת בשורה נהדרת, למרות שהיא לא מספקת פתרון מלא לטענותיו.

זוהי רק דוגמא קטנה לכוחה האדיר של הטלוויזיה לעשות טוב, והזדמנות לומר שאפו ענק לקוטלר בנגל, שבתוך בליל הזבל שמשדרות חברות החדשות המסחריות, מצליחה לעשות פעם אחר פעם עיתונות אמיתית למען החברה. תודה. 

(תוספת מאוחרת: הפוסט הזה מתקשר לפוסט ישן כאן בבלוג, על כך שנשים הן מנהלות טובות יותר, משום שהן אוחזות בערכים מתקדמים יותר. זה גם מעלה משהו שרציתי מזמן לכתוב עליו: עד לפני כחודשיים, כל עוד עורכת "מעריב" בהווה רותי יובל ניהלה כעורכת את "אולפן שישי", המהדורה היתה מלאה בתחקירים מצוינים שהובילה. לטעמי, וזה ניתוח שטחי למדי, ליובל היה חלק משמעותי בהגדלת הפער של ערוץ 2 על 10 בימי שישי. היה נחמד אם עיתונות החדשות היתה כוללת יותר עורכות בכירות)

עוד תוספת מאוחרת: בדיעבד התברר שיוסי מימן שם גם הוא לב לכתבה הזאת של פלד קינן את קוטלר, אלא שהוא לא ממש אהב את התוצרת. מוזר.