מחשבות פוליטיות

הכתבה הזאת ב"הארץ" נותנת תחושה שנעשה מאמץ אמיתי ומתוך מתינות להרגיע את הרוחות. זה מעודד. אני לא נוטה לתיאוריות קונספירציה שלפיהן אולמרט, לבני, אבו עלא ואבו מאזן סתם מושכים זמן. דבריהם של סאיב עריקאת ושל דוברים אחרים נוטעים את התחושה שמדברים תכל'ס, עם חיבור חזק לקרקע. הדיון בנושא הגבולות למשל, כפי שמתואר, עושה רושם של ניסיון מדוקדק להביא לפתרון המוצלח ביותר לשני הצדדים. כך לפחות אני רוצה להאמין. (כל זה לא אומר כמובן שיש הסכם צודק באופק)

בהקשר לסכסוך (שהוציא ממני הרבה עצבים כאן בחודשים האחרונים), מעניין גם לקרוא פוסט מצוין של אורי קציר ('בוקר טוב, עאטף'), שכותב מכתב תשובה לפלסטיני ישראלי שפנה אליו בתלונה. התגובות לפוסט מרתקות לא פחות, בדגש על האחרונה.

http://www.aplaton.co.il/story_408

פוסט מעורר מחשבה נוסף:

http://hagigit.blogli.co.il/archives/65

אחרי שני אלה, יהיה נכון להזכיר שוב את הפוסט בהעוקץ על עמדות המוסלמים ביחס למערב וגם את זה.

הציטוט היפה שבכותרת שייך לעמוס עוז, והוא נאמר בנאום שנשא בספרד בשנה שעברה, לרגל קבלת פרס (תודה להלן ברובה על המשלוח). ואכן, יש במשפט הזה היגיון רב, כי אם בני האדם היו יותר סקרנים ופחות נחרצים בביקורת ובשנאה שיש להם לאחרים, גדלים היו הסיכויים לפתור בעיות רבות שמציקות לנו, ובהקשר הישראלי מדובר קודם כל בסכסוך עם הפלסטינים. כך ממשיך עוז את דבריו: "אני מאמין שהיכולת לייצג את האחר, היא חיסון מפני קיצוניות".

מניסיון אישי אני יודע שעוז צודק לחלוטין. ב-1996, כשעוד היתה כיפה לראשי, הצבעתי לבנימין נתניהו (ולדרך השלישית), כשבאמתחתי סט סדור של צידוקים. שנתיים לאחר מכן, כמה חודשים לאחר תחילת לימודי התואר הראשון במדעי המדינה ותקשורת בבר אילן, הרצאה ששמעתי גרמה לי לעשות תרגיל מחשבתי קטן ולדמיין איך נראה הסכסוך מנקודת מבטו של ילד פלסטיני, שנולד אל תוך מציאות שלא הוא בחר בה. הספיקו לי חמש שניות של דימיוּן כדי לחולל שינוי באופן שבו אני תופס דברים. חמש שניות בלבד של ייצוג האחר.

הנה הנאום המלא של עוז. אם מישהו ירצה לתרגם, יבורך:

Oviedo, 26th October 2007

The Woman in the Window

If you buy a ticket and travel to another country, you are likely to see the monuments, the palaces and the squares, the museums and the landscapes and the historical sites. If you are lucky, you may have a chance to conduct some conversations with the local people. Then you will travel back home, carrying a bunch of photographs or postcards.

But if you read a novel, you actually obtain a ticket into the most intimate recesses of another country and of another people. Reading a foreign novel is an invitation to visit other people´s homes and other country´s private quarters.

If you are a mere tourist, you might stand on a street and look up at an old house, in the old part of town, and see a woman staring out of her window. Then you will walk on.

But if you are a reader, you can see that woman staring out of her window, but you are there with her, inside her room, inside her head.

As you read a foreign novel, you are actually invited into other people´s living rooms, into their nurseries and studies, into their bedrooms. You are invited into their secret sorrows, into their family joys, into their dreams.

Which is why I believe in literature as a bridge between peoples. I believe curiosity can be a moral quality. I believe imagining the other can be an antidote to fanaticism. Imagining the other will make you not only a better businessperson or a better love, but even a better person.

Part of the tragedy between Jew and Arab is the inability of so many of us, Jews and Arabs, to imagine each other. Really imagine each other: the loves, the terrible fears, the anger, the passion. There is too much hostility between us, too little curiosity.

Jews and Arabs have something essential in common: they have both been handled, coarsely and brutally, by Europe´s violent hand in the past. The Arabs - through imperialism, colonialism, exploitation and humiliations. The Jews - through discrimination, persecution, expulsion, and ultimately mass murder on an unprecedented scale.

One would have thought that two victims, and especially two victims of the same oppressor, develop between them a sense of solidarity. Alas, this is not the way it works, neither in novels, nor in life. Some of the worst conflicts are indeed between two victims of the same oppressor; two children of the same violent parent don´t necessarily like each other. Often they see in each other the image of the abusive parent.

Which is exactly the case between Jews and Arabs in the Middle East. While the Arabs regards Israelis as latter-day crusaders, an extension of the white, colonizing Europe, many Israelis, for their part, regards the Arabs as the new incarnation of our past oppressors, pogrom makers and Nazis.

This situation charges Europe with a particular responsibility for the solution of the Israeli-Arab conflict: instead of wagging their fingers at either side, Europeans should extend empathy, understanding and help to both sides. You no longer have to choose between being pro-Israel and being pro-Palestine. You have to be pro-Peace.

The woman in the window might be a Palestinian woman in Nablus. She might be a Jewish Israeli woman in Tel-Aviv. If you want to help make peace between these two women in the two windows, you had better read more about them. Read novels, dear friends. They will tell you much.

It is even time for each of these women to read about each other. To learn, at last, what makes the other woman in the window frightened, angry, or hopeful.

I have not suggested to you tonight that reading novels can change the world. I did suggest, and I do believe, that reading novels is one of the best possible ways to understand that all the women, in all the windows, are at the end of the day, in urgent need of peace.

I wish to thank the jury of the prize of the Prince of Asturias for granting me this magnificent award. Thank you, and Shalom to you all.

הנה:

http://shimshon.net/?p=86

לפני כחודש שיבחתי כאן בהתלהבות את אושרת קוטלר בנגל על כתבה שהופיעה במהדורת השבת שלה בחדשות 10. בכתבה, של טליה פלד קינן, הופיע עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים בבנק דיסקונט, והשתחל לוועידת ישראל לעסקים כדי להתעמת עם בעלי הון נצלנים בחלקם, ובייחוד על מנכ"ל הבנק בו עבד. הכתבה היתה נוקבת, חזקה ומרגשת, ובעיקר היה מרענן לראות בטלוויזיה המסחרית, המשרתת לרוב בבוטות את בעלי ההון, אג'נדה שנעלמת מהם בימים כתיקונם.

אלא שגם בעלי ערוץ 10 יוסי מימן צפה בכתבה, ומיד לאחריה התקשר לנזוף בקוטלר, בטענה שמדובר בכתבה פופוליסטית. לא בבית ספרו, הבהיר ב"שיחה ידידותית". הפרשה מזכירה את תחקיר ישראייר של עובדה, שבשל התנגדותו של בעלי החברה נוחי דנקנר לשידורו, ניסה בעל השליטה בקשת, מוזי ורטהייים (קוקה קולה ישראל), להפעיל צנזורה. מאז, כפי שציין מיקי רוזנטל, 95% מהתחקירים בעובדה עוסקים ברשות הציבורית. המגזר הפרטי מחוץ לפריים.

אז הנה, לשם יישור קו, קטע ארכיוני ממאמר של גיא רולניק, עורך דה-מארקר והמשנה למו"ל הארץ (יש בעיה עם תאריכים באתר הארץ, כאשר אין תגובות לא ניתן לדעת ממתי הטקסטים):

"20 או 30 התמנונים העסקיים הגדולים במשק חזקים עתה מאי פעם; צריך להיות דג מאוד קטן כדי להצליח להתחמק מלפיתתם. היכולת שלהם להשפיע על החלטות השלטון בעניינים כלכליים, חברתיים ואפילו פוליטיים - אם ירצו - היא גדולה מאי פעם, והיא אחת הסכנות הגדולות ביותר הרובצות כיום לפתחה של הדמוקרטיה והחברה בישראל".

רוצה לומר - העסקים הגדולים בישראל מסכנים את הדמוקרטיה. מכל נקודת מבט עיתונאית, מדובר בנושא לוהט על סדר היום.

נושא לוהט, אבל די מושתק, ובעיקר בטלוויזיה. בדקתי מה קרה במהדורת השבת של חדשות 10 בחודש שמאז פרשת מימן-קוטלר, ומתברר שלא עלו עד כה כתבות נוספות בעניין ההון והשלטון. בדיקה בחודש שקדם לכתבה על עובד הקבלן העלתה שגם במהלכו לא שודרו כתבות בנושא, כך שלכאורה אי אפשר לטעון לקשר ישיר בין הטלפון ממימן, להימנעות המאוחרת מהעיסוק בנושא הלוהט והכל-כך חשוב.

אך האם באמת לא ניתן לטעון לקשר? אולי קוטלר, שהחלה לשדר רק כחודש וחצי לפני המקרה, רצתה להתחיל בעיסוק אינטנסיבי בנושא וירדה מכך בעקבות האיום המרומז על המשך העסקתה? האם הכתבה היתה רק נגיעה מקרית בנושא החם הזה?

אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל אם לשפוט על פי הרקורד המקצועי של קוטלר, ניתן להעריך שבדמוקרטיה אמיתית, שיש בה חופש עיתונות מהותי, היינו רואים אצלה הרבה יותר כתבות על הנושא. אולי אפילו כל שבוע.

אם נוותר לרגע על העיסוק הפרטי בקוטלר, ונלך אל הכלל בעניין הזה, יש בהחלט אמירה חד-משמעית שניתן לומר: הטלוויזיה המסחרית שאתם רואים היא טלוויזיה מצונזרת. אסור בה בשום פנים ואופן לעסוק בהעמקה ובהתמדה בנושא המהווה על פי אחד העיתונאים הבכירים בישראל, את "אחת הסכנות הגדולות" לדמוקרטיה והחברה בישראל. ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שלעתים נטען שהיא צריכה לנהוג בהקשר המדיני-ביטחוני כדמוקרטיה מתגוננת, מפקירה את אחת החזיתות החשובות לשמירה על אופיה.

אתמול (רביעי) חגגנו כולנו באורגיה של ביטחוניזם אינפנטילי את חיסולו של עימאד מורנייה, והיום כבר משתלטת הפאניקה. אלון בן דוד משרטט את מפת תאי הטרור של חיזבאללה בעולם, בדגש על כל העולם.

אזהרת הנסיעה לישראלים כוללת כל מקום המוכר ככזה שמתרכזים בו ישראלים - בתי חב"ד, הקוואסן בתאילנד וכו'. ובערוץ 1 מספרים שיש גם בכירים על הכוונת, כמועמדים לחטיפה: גנרלים בדימוס (אמנון ליפקין שחק, עמי איילון, בוגי יעלון) וראשי מוסד ושב"כ (אפרים הלוי, שבתאי שביט, יעקב פרי), כולם מופיעים בתמונות ראש, כמו דמויות מטרה במטווח. ליפקין-שחק, השקול בד"כ, הצדיק אתמול את הפעולה.

אך כאמור, כל זה מובן מאליו. מובן מאליו גם שהתקשורת החלה בסיקור מתלהב ועברה במהירות לפאזה המודאגת. זאת כרוניקה שחוקה  ומוכרת. לא הייתי כותב את הפוסט המיותר הזה, אלמלא דיווח בלתי נתפס בערוץ 1 מפי אילה חסון. זה הלך כך:

"הצפי הוא בהחלט למסע פיגועי נקמה.. זה המסר שיוצא היום מלשכת ראש הממשלה. בישראל מדברים על זה, שאם יהיו פיגועים של יהודים בחוץ לארץ, של מוסדות של יהודים בחוץ לארץ, מדובר באנטישמיות לשמה, ואם יהיו פיגועים שיפגעו במוסדות של ישראלים או בישראלים, זאת תהיה הפרת ריבונות של אותה מדינה שבה חלילה יתחולל אותו הפיגוע... ומילה על נאומו של נסראללה: כבר היום, לפני שנסראללה נשא את נאומו, ידעו בישראל להעריך מה הוא יאמר, והעריכו נכון את מה שהוא אמר...".

כמה נקודות:

א. מה לעזאזל הקטע עם פיגוע ממניעים אנטישמיים ופיגוע שעניינו הפרת ריבונות? הרי אם המניע לפיגועי הנקמה הוא חיסול מורנייה, איך אפשר לטעון שהם ייעשו ממניע אנטישמי? (גם הצמדת מניע למעשה שעוד לא התרחש זה חתיכת גאונות, אבל כמה סכינים אפשר לתקוע בגב האומה בפוסט אחד)

ואם תהיה הפרה של ריבונות מדינה זרה, זה עושה איזה הבדל? אני מניח שב"ישראל" של חסון מצפים שבחיזבאללה ישמעו ויאמרו: "אה, לא ידענו שניאלץ להפר ריבונות. ווי וויי, איזו עבירה אתית, גדול עלינו, מוותרים!"

ב. קפיצה קטנה בחזרה אל המובן מאליו: האם הרווחנו משהו מהחיסול, מלבד אותו סיפוק רגעי וחולף בשעות הראשונות שלאחריו? האם "מסע פיגועי נקמה" הוא מחיר שהוחלט עליו מראש? ואם כן, לאיזה מחיר אנחנו מוכנים - 5 הרוגים, 15, 25, 50, 150? ומה על חטיפה של בכיר בטחוני? איפה עובר קו הגבול שמתחת לו החיסול עדיין שווה ומעליו אולי היה עדיף בעצם לוותר?

ובמילים אחרות, במחווה לסדרת השאלות בסוף הפינה שכולנו אהבנו, "סערה בכוס תה": כמה גופות שווה מורנייה? האם שווה להכניס את כל הישראלים בעולם לעוצר נסיעות? כמה זמן ייקח לשחרר משבי החיזבאללה את אמנון, שבתאי או בוגי? כמה מלחמות נעבור בדרך, ומה יהיה גובה הקיצוץ בתקציבים החברתיים?

ג. והתחזית הזאת על איומי נסראללה בהלווייה עוד לפני שהתקיימה? זאת ההוכחה האולטימטיבית שמציון תצא תורה. אין בכך ספק. אין על המודיעין הישראלי והמוח היהודי. סוכני מוסד נועזים התחבאו ודאי מתחת לשטיח המנומר בחדר השינה של העבדקן, בזמן שהתלהם באוזני אשתו המשועממת, והביאו את המידע יקר הערך. כבר זמן רב שלא נצפו כאן יפי בלורית ותואר שכאלה, ישראלים אמיתיים ולא משתמטים.

• האמהות השכולות של מחר

תוספת מאוחרת: עפר שלח הבהיר הערב מדוע כל עניין החיסולים מטופש. ארגון טרור הוא לא משפחת פשע, אמר, חיסול הראש לא מפרק את הארגון. מעבר לנימוק ההגיוני, האינסקטינסט האנושי צריך להתנגד להרג, לא משנה הסיטואציה. אולי פשוט צריך ללכת בעניין הזה עם הבטן (כמו הפוסט הזה..), ולהתחיל מהנחת היסוד שאופן ההתנהלות הזה פשוט רע. האלטרנטיבות יגיעו בהמשך.

כבר כמה שבועות שאשרת קוטלר בנגל מובילה את חדשות השבת של ערוץ 10. קוטלר היא בשנים האחרונות אחת מעיתונאיות הטלוויזיה המעמיקות והרציניות (גם בסרטים הדוקומנטריים שעשתה, כאן למשל), מהסיבה הפשוטה שהיא מחפשת משמעות בעבודה שלה, לא רק לייצר זיקוקי דינור ואפקטים אור-קוליים סוחטי דמעות וקריאות השתאות. המהדורה שלה, בהתאם, מתעלה באופן קבוע בכמה דרגות על תוכניות מקבילות בערוץ ובערוצים אחרים (כולל מגזיני שישי בערוצים המסחריים).

במהדורה ששודרה הערב הציגה קוטלר כתבה של טליה פלד-קינן על יוסי אהרוניאן, עובד קבלן שנוצל במשך 10 שנים כשומר בסניף של בנק דיסקונט. למי שלא יצפה בכתבה עד סופה, נספר שבשל המצלמות טרח בנק דיסקונט לבצע בירור, שממנו עלה כי חברת כוח האדם חייבת לאהרוניאן 30 אלף שקלים (ולטעמי היא חייבת לו 300 אלף, שהם רק 2,500 נוספים על כל חודש של ניצול). הבנק התחייב להעביר את הכסף אם באמצעות חברת השמירה ואם ישירות, ולא קשה לנחש שבשביל אהרוניאן זאת בשורה נהדרת, למרות שהיא לא מספקת פתרון מלא לטענותיו.

זוהי רק דוגמא קטנה לכוחה האדיר של הטלוויזיה לעשות טוב, והזדמנות לומר שאפו ענק לקוטלר בנגל, שבתוך בליל הזבל שמשדרות חברות החדשות המסחריות, מצליחה לעשות פעם אחר פעם עיתונות אמיתית למען החברה. תודה. 

(תוספת מאוחרת: הפוסט הזה מתקשר לפוסט ישן כאן בבלוג, על כך שנשים הן מנהלות טובות יותר, משום שהן אוחזות בערכים מתקדמים יותר. זה גם מעלה משהו שרציתי מזמן לכתוב עליו: עד לפני כחודשיים, כל עוד עורכת "מעריב" בהווה רותי יובל ניהלה כעורכת את "אולפן שישי", המהדורה היתה מלאה בתחקירים מצוינים שהובילה. לטעמי, וזה ניתוח שטחי למדי, ליובל היה חלק משמעותי בהגדלת הפער של ערוץ 2 על 10 בימי שישי. היה נחמד אם עיתונות החדשות היתה כוללת יותר עורכות בכירות)

עוד תוספת מאוחרת: בדיעבד התברר שיוסי מימן שם גם הוא לב לכתבה הזאת של פלד קינן את קוטלר, אלא שהוא לא ממש אהב את התוצרת. מוזר.

הציטוט המלא והמדויק מכתבה של אסף כרמל ב"הארץ":

"לצערי הרב", ממשיך רוזן, "בכלי תקשורת מרכזיים בארץ העיתונאים לא חופשיים להביע את דעתם, כתבותיהם מצונזרות או נמחקות, ואין סיכוי שימתחו ביקורת על הבעלים או אפילו על חבריהם של הבעלים. אני אמנם לא הולך לשדר ברדיו 99 תוכנית אקטואליה, אבל בעת הצורך אמשיך לתקוף את גאידמק גם שם וגם בכלי התקשורת האחרים שאני עובד בהם. אני מבטיח לך שאם הייתי משדר ברדיו 99 בזמן שגאידמק הצדיק את אוהדי בית"ר ששרקו בוז בדקת הדומייה לזכר יצחק רבין, הייתי מגנה אותו ברדיו במלים החריפות ביותר".

קשה לי לקבל את הסיפא של רוזן, שהולך לעבוד גם הוא אצל גאידמק, אבל עם הפתיח קשה יותר להתווכח.

>> הכתבה המלאה

לפני שבועיים כתבתי כי נראה שהמרצים הולכים לקראת הפסד מול האוצר. למרבה הצער אני עדיין לא בטוח שטעיתי, אבל יש סימנים מעודדים שהסבירות לכך הולכת וגדלה. בלוג "הפורום להגנת ההשכלה הגבוהה" מלמד על פעילות מסודרת וממוקדת מצד המרצים, ועל נחישות להתגבר על הניסיונות להזניית מערכת ההשכלה הגבוהה ולשלילת עצמאותה באמצעות הפרטה זוחלת של הפקולטות - התחומים הרווחיים ימומנו ע"י תאגידים, בעוד שתחומי הרוח והאמנויות ייחנקו ללא תקציבים.

מאבק המרצים מאוד מעניין בעיני, כי המרצים מגלמים מצד אחד ציבור אולטרה משכיל, ולכן חזק ומבוסס כלכלית, ומנגד הם לא ציבור גדול, ולחלקים נרחבים באוכלוסיה הם נראים כחבורת שמאלנים מפונקים ומנותקים. לא ראינו, למשל, את אנשי הסגל הבכיר באקדמיה משתמשים בכוח שלהם כארגון לטובת מאבקים חברתיים אחרים.

לטעמי, המרצים צריכים להדגיש חזון של מתן השכלה גם ובעיקר לשכבות המוחלשות, כמפתח להתקדמות והיחלצות ממצבם. אם יצליחו לשכנע ששמירה על מעמדם תקדם גם את היעד הזה, שהוא תנאי למוביליות חברתית, הם יזכו אולי לתמיכה מציבור רחב יותר, גם אם לאור שביתת המורים ספק אם זה באמת ישנה. שיח על תפקידה של מערכת השכלה גבוהה ציבורית במלוא מובן המילה, יהיה גם מענה הולם למדיניות ה"הפרד ומשול" מבית האוצר.

לאור קיומה של סיעה הכוללת מרצים מהסגל הבכיר שלא מעוניינים לדבר על עתיד ההשכלה הציבורית, אלא רק על תנאי השכר שלהם (דוגמא קיצונית היא נשיא אוני' בר אילן שקרא להוצאת צווי מניעה נגד המרצים), נראה שמדיניות ה"הפרד ומשול" עדיין שולטת.

דרמה בפתיחת מהדורת חדשות 10: התראה על כוונת פיגוע נגד מכבי תל אביב באיסטנבול!!!!!

באמצע המהדורה שמעון מזרחי עולה לראיון טלפוני בהול, ומספר שלא אמרו כלום לשחקנים, כי למה להלחיץ.

נכון שמחר תצפו (ערוץ 10, 20:35) כדי לוודא שכולם שורדים את המשחק בשלום?

(ואם כבר ביקורת בשידור חי על החדשות. קושיה: מתי לאחרונה ראיתם דיווח בחדשות על מלזיה? על מה היה הדיווח? אני לא זוכר כזה. אבל היום דיווחו בערוץ 10 על שר הבריאות שהתפטר כי... צולם בחדר מלון עם מאהבת. נאמר שם משהו על "בעיות קשות" לממשלה לפני הבחירות, אבל לא פורט מהן. את מי מעניינות הבעיות, כשאפשר להכניס קצת סקס)

ראש אגף התקציבים החדש מתבכיין בעקבות המתקפות על חוק ההסדרים: "יש גורמים שמנסים להחליש את אגף התקציבים". כואב הלב.

האיש, שעבד כבר אצל נוני מוזס כמנכ"ל הוט, מקבל באתר הבית Ynet במה לשטויות שלו. תשמעו את החוצפה ואת הוצאת הדיבה על עמיתיו בשירות הציבורי, אגב שיר ההלל לאגף התקציבים: "מדובר במחלקה אולי היחידה בשירות הציבורי שמסתכלת אך ורק על האינטרסיים הלאומיים ולא על אינטרסיים פרטניים או פוליטיים".

נכון בלניקוב, אתה וחבריך הצדיקים היחידים בסדום. אבל וואלה, פה זה דמוקרטיה, וחבורת פקידים עם ידע מוגבל ואינטרסים הכי פרטניים שיש, לא יכולה לנהל לבדה את החברה (כן, זו משמעות הכלכלה) הישראלית.

האם  העניין הפעוט הזה ברור לך?

(ואגב, לא אתפלא אם המחאה הזאת נעשית בתיאום עם אולמרט, שהכריז על צמצום/הפסקת חוק ההסדרים, מסיבות שהן כנראה הכל חוץ מענייניות)

האם זה אמיתי??

http://www.yallakadima.co.il/article.asp?item_id=5343

מה שלא יהיה, כבוד ללחץ חברתי!

1.

תקציב 2008 רק אושר, וכבר שר האוצר מכריז על קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה של 4%, "על מנת לממן את דרישות סיעות הקואליציה". דיווח נבוב - כמו נלקח ישירות מהודעה לעיתונות - בגלובס. (מציל את המצב ציטוט של ח"כ רובי ריבלין: "קיצוץ רוחבי יפגע תמיד בשכבות החלשות")

+

1.

מס הכנסה לא מצליח לחלץ מלב לבייב 150 מיליון שקל על שומה מ-2002.  

הנה כותרת (מזעזעת) שהתפרסמה אמש באתר "ערוץ 7":

והנה התגובות, הדגש הוא כמובן על תגובה 3:

אני עוד לא יודע למי להתייחס. אל הגולש/ת שהצליח/ה לקפל בשני משפטים קטנים מוח כל כך מעוות וחולני, או למערכת שאישרה תגובה כזאת.

אם נתייחס אל הגולש (בזכר, ברשותכם, לשם הנוחות בלבד), צריך פשוט לומר שמדובר בבנאדם שקרוב לוודאי היה מצטרף לאס.אס בצהלות, וסביר שגם היה מחסל יהודונים על ימין ועל שמאל בתחושה עמוקה של צדקת הדרך. העניין הזה של ה"הומאניות" זר לו כל כך. מפחיד שגדלים כאן יצורים כאלה.

את המערכת נפטור בהנחה שהתגובה השתרבבה בטעות, אושרה בבלי דעת. כל הנחה אחרת תכתים ציבור שלם שצורך את כלי התקשורת הזה, ובזה לא תהיה הגינות.

ובכל זאת, מכיוון שביליתי בנעורי חודשיים בישיבת בית אל, שהרב שלה, זלמן מלמד, הוא הפטרון של ערוץ 7 (זכיתי אז גם לסיור באולפן הרדיו), ומכיוון שלמדתי גם בישיבה התיכונית נוה שמואל באפרת, זווית אישית קטנה: במשך רוב חיי בקרב אשכנזים (תמיד הייתי מיעוט זניח מבחינת מוצאי) דאגו סביבי להזכיר לי ספק בתמימות ספק בכוונת זדון את עובדת היותי תימני שחום עור (וואחד קללה, אה?), כאילו שיש בזה משהו לא בסדר. לרוב, זה היה מאוד בקטנה.

לעומת זאת, כשהגעתי לישיבה האליטיסית באפרת בכיתה ט', העניין הזה טפח על פני במלוא העוצמה. שם, אני זוכר היטב, לא עבר יום שבו לא היה איזה חוכמולוג שהזכיר לי בחיבה (באופן פרדוקסלי, מעולם לא הייתי מקובל חברתית כילד כמו באותה ישיבה) את התימניות שלי, הרלוונטית משום מה.

מה השורה התחתונה? אנשים כאלה לא יכולים להיות צודקים. יותר מכל, כשאני חושב על זה עכשיו, הם מזכירים לי את ה"white trash" הגזענים של אמריקה, האנשים דלי הרוח שמוצאים מפלט בארגונים עם שמות כמו "הכוח הלבן". את הכסאח שלי עם הציונות הדתית הקפאתי מעט בשנים האחרונות, אבל הסיפור איתם לא נגמר. כשיתקרב הפינוי מיהודה ושומרון תתעורר שוב המפלצת הגזענית וצרת המוחין. זה רק עניין של זמן, וזה ממש לא רק עניין שלי.

• הגזענות והשד העדתי עדיין איתנו

לא ברור לי עדיין להיכן לשייך את נושא הפוסט הזה: לקלישאות בתקשורת או להבניית מציאות באמצעות שפה. סביר ששתי הקטגוריות נכונות.

העניין פשוט. בדיווח בוואינט בנושא הדיונים על התקציב בכנסת נכנס לכותרת המשנה המשפט הבא: העברת התקציב בכנסת תעלה לאוצר עוד 1.7 מיליארד שקל.

סליחה?

כספי המדינה אינם בבעלות האוצר, למי ששכח. זהו, אמרתי הכל.

כדי להוכיח שמדובר במטבע לשון שגור עשיתי חיפוש בגוגל ל"תעלה לאוצר" ו"יעלה לאוצר". במסגרת החיפוש התברר שגלעד סרי-לוי התקומם גם הוא נגד המשפט הזה בדיוק, והכניס אותו להקשר הנכון - מסע הפחדה מטעם האוצר ברגעים הקריטיים של חלוקת העוגה הלאומית.

מה יש לומר, האם זה חדש למישהו שוואינט עובדים בשירות ההון-שלטון בדרכים הכי תמימות לכאורה שיש? האם מישהו חושב שזה בזדון? לדעתי, ככל שזה נוגע לעורכים, אין כאן שום זדון, סתם בּוּרוּת שיש למישהו למעלה אינטרס לשמר.

כן, וואינט, בניגוד לדימוי המיינסטרימי שלו, אינו כלי תקשורת עממי במובן זה שהוא משרת את הציבור. וואינט הוא כלי של אליטה לשימור מעמדה הכלכלי הפריבילגי. (איך? בכניעות מוחלטת מול הספינים של אנשי האוצר, המשרתים במדיניותם את הבוסים שלהם בעבר ולעתיד)

על רקע זה, אני מצפה בכיליון עיניים למיזם הכלכלי החדש מבית "ידיעות", הוא יהיה חתיכת כלי נשק של ההון. נוני קנה לו צבא גדול וחכם, שישרת את האידיאולוגיה שלו, רוויית ההפרטות. אין לי ספק שהעיתון הזה יהיה רווי אבסורדים זועקים לשמיים.

איך יודעים שהמרצים באוניברסיטאות עומדים להפסיד במאבקם? משווים בין כותרות המאבק שלהם לאלה של המורים.

כותרת מ-Ynet היום: המרצים: רק אולמרט יכול להביא לסיום השביתה

כותרת ב"הארץ" מלפני כחודשיים וחצי:

לשכת אולמרט: לא מתכוון להתערב במו"מ עם המורים

כרגע, כמו אצל המורים - שלהם עוד היתה תמיכה ציבורית רחבה - אולמרט פשוט שם פס. יש לבראון והסאדיסטים באוצר חבל ארוך כדי לתלות את כל מי שהם רוצים. המרצים, מנגד, משדרים חולשה ואימפוטנטיות איומה בניהול המאבק. כל הימור על יותר מ-5% תוספת שכר בסיום השביתה - המרצים דורשים 35%, האוצר מדבר על 2.5% - ישקף אופטימיות מוגזמת.

ומה עושה כוח היתר של האוצר? גורם לסטודנט הפוליטיקאי התורן לחשוש מ"הפרד ומשול" קלאסי: "אם המרצים יעשו יד אחת עם האוצר ויסגרו הסכם על גב הסטודנטים, כלומר תוספת שכר על חשבון העלאת שכר לימוד, אנחנו לא ניתן לזה לעבור".

במקום מאבק משותף על עתיד ההשכלה במדינת ישראל, אנחנו מקבלים חוסר אמון קשה ומפחיד בין הסטודנטים למרצים. עצוב מאוד לגלות שיו"ר הסטודנטים שונשיין בכלל מסוגל להעלות על הדעת תסריט כל כך דרוויניסטי. למרבה הצער, קשה לומר שדבריו מופרכים.

בני ציפר היטיב לתאר כמה נמוך ירדנו ביחסנו לכל מה שמדיף מהשכלה. עד כה הרגעתי כאן את מי שדיבר על העמדת האחראים אל הקיר ביום פקודה, אבל כרגע ההרגשה שלי שונה. ההתנקשות בערכי התרבות הבסיסיים ביותר, שמבצעים במקהלה מתואמת מנהיגי המדינה, פקידי אוצר, עיתונאים - סוכני שימור ההגמוניה, כפי שהיטיבה לנסח היום מישהי - ומלחכי פנכה שונים ומשונים, גורמים לי לדמיין את התמונה הזאת, עם הקיר. אל דאגה - אחרי שנפחיד אותם כהוגן, נשלוף את המצלמה הנסתרת.