מחשבות פוליטיות

הציטוט היפה שבכותרת שייך לעמוס עוז, והוא נאמר בנאום שנשא בספרד בשנה שעברה, לרגל קבלת פרס (תודה להלן ברובה על המשלוח). ואכן, יש במשפט הזה היגיון רב, כי אם בני האדם היו יותר סקרנים ופחות נחרצים בביקורת ובשנאה שיש להם לאחרים, גדלים היו הסיכויים לפתור בעיות רבות שמציקות לנו, ובהקשר הישראלי מדובר קודם כל בסכסוך עם הפלסטינים. כך ממשיך עוז את דבריו: "אני מאמין שהיכולת לייצג את האחר, היא חיסון מפני קיצוניות".

מניסיון אישי אני יודע שעוז צודק לחלוטין. ב-1996, כשעוד היתה כיפה לראשי, הצבעתי לבנימין נתניהו (ולדרך השלישית), כשבאמתחתי סט סדור של צידוקים. שנתיים לאחר מכן, כמה חודשים לאחר תחילת לימודי התואר הראשון במדעי המדינה ותקשורת בבר אילן, הרצאה ששמעתי גרמה לי לעשות תרגיל מחשבתי קטן ולדמיין איך נראה הסכסוך מנקודת מבטו של ילד פלסטיני, שנולד אל תוך מציאות שלא הוא בחר בה. הספיקו לי חמש שניות של דימיוּן כדי לחולל שינוי באופן שבו אני תופס דברים. חמש שניות בלבד של ייצוג האחר.

הנה הנאום המלא של עוז. אם מישהו ירצה לתרגם, יבורך:

Oviedo, 26th October 2007

The Woman in the Window

If you buy a ticket and travel to another country, you are likely to see the monuments, the palaces and the squares, the museums and the landscapes and the historical sites. If you are lucky, you may have a chance to conduct some conversations with the local people. Then you will travel back home, carrying a bunch of photographs or postcards.

But if you read a novel, you actually obtain a ticket into the most intimate recesses of another country and of another people. Reading a foreign novel is an invitation to visit other people´s homes and other country´s private quarters.

If you are a mere tourist, you might stand on a street and look up at an old house, in the old part of town, and see a woman staring out of her window. Then you will walk on.

But if you are a reader, you can see that woman staring out of her window, but you are there with her, inside her room, inside her head.

As you read a foreign novel, you are actually invited into other people´s living rooms, into their nurseries and studies, into their bedrooms. You are invited into their secret sorrows, into their family joys, into their dreams.

Which is why I believe in literature as a bridge between peoples. I believe curiosity can be a moral quality. I believe imagining the other can be an antidote to fanaticism. Imagining the other will make you not only a better businessperson or a better love, but even a better person.

Part of the tragedy between Jew and Arab is the inability of so many of us, Jews and Arabs, to imagine each other. Really imagine each other: the loves, the terrible fears, the anger, the passion. There is too much hostility between us, too little curiosity.

Jews and Arabs have something essential in common: they have both been handled, coarsely and brutally, by Europe´s violent hand in the past. The Arabs - through imperialism, colonialism, exploitation and humiliations. The Jews - through discrimination, persecution, expulsion, and ultimately mass murder on an unprecedented scale.

One would have thought that two victims, and especially two victims of the same oppressor, develop between them a sense of solidarity. Alas, this is not the way it works, neither in novels, nor in life. Some of the worst conflicts are indeed between two victims of the same oppressor; two children of the same violent parent don´t necessarily like each other. Often they see in each other the image of the abusive parent.

Which is exactly the case between Jews and Arabs in the Middle East. While the Arabs regards Israelis as latter-day crusaders, an extension of the white, colonizing Europe, many Israelis, for their part, regards the Arabs as the new incarnation of our past oppressors, pogrom makers and Nazis.

This situation charges Europe with a particular responsibility for the solution of the Israeli-Arab conflict: instead of wagging their fingers at either side, Europeans should extend empathy, understanding and help to both sides. You no longer have to choose between being pro-Israel and being pro-Palestine. You have to be pro-Peace.

The woman in the window might be a Palestinian woman in Nablus. She might be a Jewish Israeli woman in Tel-Aviv. If you want to help make peace between these two women in the two windows, you had better read more about them. Read novels, dear friends. They will tell you much.

It is even time for each of these women to read about each other. To learn, at last, what makes the other woman in the window frightened, angry, or hopeful.

I have not suggested to you tonight that reading novels can change the world. I did suggest, and I do believe, that reading novels is one of the best possible ways to understand that all the women, in all the windows, are at the end of the day, in urgent need of peace.

I wish to thank the jury of the prize of the Prince of Asturias for granting me this magnificent award. Thank you, and Shalom to you all.

התעוררתי קצת מאוחר, אז מהר מהר, הנה חמשת הבלוגים המומלצים שלי. יש עוד רבים מצוינים, הבחירה בין הטובים כמעט ראנדומלית.

1. הבלוג של ד"ר אודי מנור – נתקלתי בו רק לאחרונה ואני נהנה מתובנות קטנות ומחכימות. הבלוג כתוב מצוין, עוסק בתפרים של שלטון-הון-חברה-כלכלה, ומאיר פינות נסתרות.
2. רולסה רוסית – "הנוסעת" עברה הרבה מקומות בחיים הקצרים שלה. היא רק בת 16 אבל עם ניסיון חיים עשיר ומגוון, שכל חריף וכישרון כתיבה יוצא דופן. שווה להתעניין בסיפור שלה.
3. גיקים, הפודקאסט – החברים שלי מנענע, עם חצי שעה שבועית של שיחות מעניינות על אינטרנט וטכנולוגיה. מדובר באנשים מצחיקים למדי, שלחלקם ידע נרחב מאוד.
4. העוקץ, בלוג על אי שוויון כלכלי וחברתי – ד"ר יוסי דהאן, ד"ר יצחק ספורטא ואורחים, מעדכנים על בסיס יומי טקסטים אלטרנטיביים לשיח הכלכלי השליט. חשוב!
5. חייבים לעצור את האחים עופר – זה לא בדיוק בלוג, אם כי בנוי על התשתית של "בלוגר". רצף אינסופי של סיפורים על איך משפחת עופר חולבת את המדינה וחיה על חשבון משלמי המיסים. אחד מבני בריתה של המשפחה הוא, כמה מפתיע, ראש הממשלה שלנו. אתר חובה לכל מי שמבקש להבין עד כמה השיטה רקובה ולא הוגנת.

(הדברים המובאים כאן מיצגים אך ורק את נקודת המבט הסובייקטיבית והמוגבלת שלי. אני מקווה שהיא לא פשטנית ומוכן לחתור תחתיה אם יתברר שאני טועה.)

השד העדתי חי ובועט. הוא לא מת ובטח שאינו כלוא בבקבוק. המתח האשכנזי-מזרחי עדיין קיים ומקובע בנקודות ממשק רבות בחברה הישראלית ובמיוחד בתודעה שלה. את מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה חלמו והקימו קודם כל יהודים אשכנזים, והם עדיין שולטים בהלך הרוח שלה במידה רבה, בדיוק באותה מידה ש"גויים-אשכנזים" מנהלים את העולם כולו. אירופה ניצחה כלכלית ובמידה רבה גם רעיונית. היא החזקה ביותר, ויש לברך על כך.

התרבות הדמוקרטית המערבית, למרות הצלחתה, הגיעה לידי אבסורד בנקודות רבות, ולצד זכויותיה היא נושאת גם אשמה כבדה. היא אחראית לעוולות כקולוניאליזם, מלחמות מיותרות שקורעות מבפנים מדינות כעיראק, היא לא אנושית ביחס לנשאי איידס וחולים באפריקה, למשל, שאינם זכאים ל"קוקטייל" גנרי מוזל, היא סוגדת לכסף, ולעוד כסף, ולכסף כמדד היחיד לאמת ולהצלחה. אבל כסף, לצד כוחו להשחית, הוא גם כוח מניע, והדמוקרטיזציה של הרשת, למשל, המונעת על ידי כוחות כלכליים, היא דוגמא לדואליות שיש לנקוט כשבאים לשפוט את התרבות ההגמונית.

יש תהום עמוקה בין המערב לבין מדינות ערב, אסיה ואפריקה. האיסלאם בחלקו אף מנסה להציב אתגר להגמוניה, אך כושל בכך. ערכי זכויות האדם, הדמוקרטיה, החופש, הזכות לרכוש, למוביליות חברתית, לביטוי אישי ועוד ועוד – כל אלה חזקים יותר מכל תפיסה רומנטית ולא משכנעת באמת של אלוהים כזה או אחר, שנותן למאמיניו הנחיות מדויקות. מצד שני, על אף שברור שהאיסלאם הקיצוני לא מהווה איום אסטרטגי אמיתי על שלום העולם, התקשורת העולמית, המייצגת את האליטה הכלכלית המערבית, עוסקת בהפחדות על האחרים הנוראים ובליבוי העימות, המתגמל בחוזים גדולים, בייצור צבאי מוגבר ובתעשיות תמיכה רבות. הכסף המניע את הכלכלה קיבל בתרבות המערב, וביתר שאת בתרבות האמריקאית, מעמד של אלוהים.

ההכרה בעליונות המערב בתחום הכוח - התוצר החשוב ביותר של העושר - גורמת לרבים לאמץ את התפיסות הגזעניות בדבר עליונותו של האיש הלבן. אלא ששליטה כלכלית איננה ביטוי לעליונות מוחלטת בכל התחומים. ב-60 השנים האחרונות, מתוך ההבנה הזאת, קרה משהו, ומשקל רב יותר ניתן לרב-תרבותיות. מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה מגילת זכויות האדם של האו"ם, הטמעת ערכי השוויון במסגרות דמוקרטיות, המאבק לזכויות השחורים בארה"ב (הדומיננטית תרבותית), ותהליכים אחרים, הפכו את הגזענות לנגע שאסור אפילו לדבר עליו. בניסיון לפנות לקהלים רבים ככל האפשר עברה גם המדיה לשפת הפוליטיקלי-קורקט, והיא משתיקה כל דיון אמיתי בנושא. זה הרי יוצר אווירה שלילית, שמבריחה צופים ומפרסמים.

על רקע זה אפשר להבין מדוע ההפכה בעיית הגזענות ל"שד" שההכחשות לו היא כמעט אוטומטית. במערכת ערכים ליברלית קשה למצוא מתנדבים שיסכימו להודות בגזענות שלהם, זה נחשב ובצדק לערך מתועב, וזה גם גוזר שיח שקשה להגמוניה להתמודד איתו. גם מבחינה פוליטית השד העדתי הוא רוב הזמן צרה צרורה: פוליטיקאים במפלגות שואפות שלטון בכל העולם ינסו בדרך כלל לאחד ולמשוך ציבורים מגוונים ככל האפשר, משום שהמאסות הגדולות בנויות מקבוצות מגוונות. במדינה היהודית, שבה יש רצון ללכד את השורות מתוך רגש נוסטלגי של שותפות גורל דתית-לאומית, וכורח ביטחוני בבניית כוח מגן רחב מספיק, ההשתקה של שיח הגזע חזקה עוד יותר. אבל העובדה שלא מדברים על זה לא אומרת שזה לא קיים.

השבוע יצא לי לבלות על חוף הים בחברת אנשים, כולם חכמים, כולם נבונים. בחור אחד, שפגשתי כמה פעמים בעבר ואף עבדתי לצדו תקופה קצרצרה, אשכנזי גאה ומבריק, דובר גרמנית ומתרגל באוניברסיטה, דיבר על התרבות האמריקאית במונחים של "כושים", "כושונים", "גויים" (היצורים שתמיד הולכים מכות, שלא כמו היהודים). הוא הפליא בתיאורי סטריאוטיפים שנמצאים בראשו, ביחס לאמריקאים שחורים ולבנים, יהודים ואחרים, שעליהם סיפר חבר. "הוא גבוה, עם ראש גדול, שיער בלונדיני קצוץ, ושרירים? ככה אני מדמיין אותו". את האכזבה האופנתית מהצרפתים שעלו לישראל – בוז למלעיזים נגדם! - הוא הסביר במילה אחת: "פרענקים". למרבה האירוניה, התחום האקדמי של הבחור בעל הביטחון העצמי המופרז, הוא סוציולוגיה.

המקרה הזה אמנם קיצוני במיוחד, אבל התעוזה לדבר כך, הסובלנות לשמע הדברים (העקצוצים גרמו לי לדחוק בחברי האחרים להתקפל) והעובדה שחברי הטוב אמר לי לאחר מכן "הוא לא גזען, אני מכיר אותו, הוא לא כזה" (אחר אמר בטוב לב: הוא חינני, זה הייחוד שלו), מצביעות על עומק ההתעלמות, הההכחשה והדה-לגיטימציה לנושא. כבר קרה לי ש"ננזפתי" על העלאת העניין, יש ממש טאבו.

אז הנה בכל זאת: אני תימני, ואין לי עם זה בעיה, לא מול עצמי, ולא מול הסביבה. אני גאה בביוגרפיות של האנשים המיוחדים שאני צאצאם, אך גם מניח שמוצאי אינו מקנה לי עליונות או נחיתות. הורי הוריהם של הורי היו בתימן סוחרים, רבנים ודיינים, והסיפורים שלהם ודאי מרתקים לא יותר ולא פחות מסיפוריהם של יהודים ו"גויים" (הקונוטציה מתחברת לעומקים הכי אפלים של הבדלנות היהודית), שחיו בכל רחבי העולם באלפי השנים האחרונות. זה תמיד סיפור על אנושיות בנסיבות הזמן והמקום, סיפור על תרבות, מנהגים, אהבה, מחשבה, וגם על הצדדים המכוערים והקשים של חיי האנוש. הניסיון לטעון לעליונות חוויה אחת על פני האחרת הוא יומרנות חסרת משקל.

בתיאוריית המיתרים נלקחת בחשבון האפשרות שכל היקום שלנו הוא רק חלק קטנטן מממברנה ענקית, השוכנת לצד ממברנות נוספות. ואם יש יקומים מקבילים, יש קרוב לוודאי צורות חיים ואינטליגנציה נוספות. במונחים גלקטיים, עד כמה שמוחי משיג, אנחנו די טיפשים. המוח שלנו לא מסוגל עדיין - ואולי לא יהיה מסוגל אף פעם - לתפוס את כל הממדים (בתאוריית המיתרים ההנחה היא שיש עשרה), המורכבות וההיקף של היצירה המפעימה והססגונית שבתוכה אנחנו חיים, היצירה שלזמן ולמרחב שלה אין סוף, ולנקודת ההתחלה שלה אין הסבר מושלם. קן הנמלים הקטנטן של המין האנושי, על מלחמותיו המיותרות והקטנוניות ועל הסבל הרב שהוא מייצר לעצמו, רחוק מלהגיע לאמת מוחלטת. במישור של בין אדם לחברו על הפלנטה הזאת, ההבדלים בינינו כלל לא קיימים, ובשביל משקיף מהחלל הרחוק שאיננו מכירים, כולנו יצורים על שתי רגליים - הומוספיאנס - שעושים כל מיני דברים מוזרים על סמך הנחות יסוד שרירותיות בעלות היגיון לא ברור. מבחינת החומר אנחנו עד כדי כך קטנים וראנדומליים, שהניסיון ליחס לעצמנו איזושהי חשיבות ביחס לכוחות הגדולים הפועלים על היקום – מי יודע, אולי אפילו אלוהים -  נידון לגיחוך.

מתוך הכרה באפסותי ובמקריות של מוצאי, אין לי אחיזה בכך ואני לא רץ להסיק בשל כך מסקנות. אני לא מניח שיש הבדל שורשי בין בני האדם השונים בעולם הזה (הפסיכולוגיה והביולוגיה שוות אצל כולם), ואני אוהב ומעריך אנשים מכל העדות והעמים באותה מידה קודם כל על סמך מי שהם. אני מניח שבכל קבוצת אנשים על פני היקום, בכל חתך שלא ניקח, יש טובים, רעים, חכמים, טיפשים, יפים ומכוערים, ותמיד – כולם יהיו אנשים, על שלל ההתנהגויות שמאפשרת וגוזרת צורת הקיום הזאת. בפרספקטיבה הזאת קל להבין מדוע דווקא כדאי לדבר על השד העדתי ועל גזענות בכלל. מבחינה ראציונלית זה עניין כה פעוט, שאפשר לחתור תחתיו בקלי קלות. הגזענות, גם אם חיה ומפעפעת עדיין בתוכנו, מובסת אט-אט וסופה להיעלם, משום שעם כל מה שאנחנו יודעים היום אין לה זכות קיום. היא נראית יותר כמו הסבר וכלי של העולם הישן לניהול מערכות יחסים בין קבוצות ופרטים.

גזענות היא תפיסת עולם חלשה פילוסופית ומעשית, אף אם מאוד נוחה מבחינה פסיכולוגית. היא גם מגונה, משום שהיא יוצרת עימותים, מבטאת זלזול במין האנושי ושמה לו רגליים. הגזענות מכשילה את האתגר המעניין ביותר של האנושות – יצירת התפתחות שמספקת עונג רגשי ואינטלקטואלי, ומציאות שתאפשר לבני אדם לחקור את עצמם ואת הסביבה, לצמוח, ליצור ולחיות בקהילה בריאה. הגזענות, כתפיסת עולם צרה, היא אויבת הקידמה. אפשר והכרחי לעבור לשלב הבא בקיום שלנו (מרצה לעתידנות באוניברסיטה דיבר פעם על תחזית פרועה - אך לא מופרכת בעיני - לעידן של אלטרואיזם ב-2100), ובדרך לשם יהיה נכון יותר לוותר על הגינוי לגזענות, לטובת השכנוע לוותר עליה. מבט מפוכח על הנושא מגלה שהשד לא נורא כל כך.

• The passenger: לא עוד אחוז בסטטיסטיקה

את החתלתולים שלי אימצתי בהשראתה של אקסית שגידלה שני פרוונים (כלשונה), אח ואחות. הטריקולורית היתה "ממזרתה" - חשדנית, נמרצת, חדה, מהירה ואמיצה יותר, בעוד השמנמון התאפיין בהתמסרות קלה יותר, במבט בוהה ובאיטיות מסויימת. והנה, בעלי הבית החדשים שלי מגלים את אותם מאפיינים בדיוק. השחרחורת מנהיגה את השניים, מצמצמת מבט לעברי לעתים, סנובית, יללנית ומסוייגת (ועדיין, יודעת להתפנק כמו גדולה), בעוד שהג'ינג'י פחדן יותר, חרמן יותר על מזמוזים ומתרפק כאילו אין מחר.

אתמול, בפגישה הראשונה עם הוטרינר הזכרתי זאת באוזניו, והוא קיבל את הדבר כמובן מאליו. הוא אמר שהתופעה מוכרת אצל חתולים. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הדבר נכון גם אצלנו. האם הנשים חכמות יותר? זה זמן רב שאני חושד שכן, או שהן לפחות אינטליגנטיות יותר. לעניות דעתי, הדומיננטיות הגברית בניהול העניינים היא שריד לימים שבהם החזק פיזית שלט, לא הוכחה לחוכמתם היתירה. מאה שנות פמיניזם, המעבר לעבודה משרדית שבה אין משמעות לכוח הפיזי, ריבוי המנהלות הבכירות ומגמות נוספות, כולם סימנים לכך שאנחנו חיים בעידן שבו נעשה תיקון. לא צריך בהכרח לסלק את הגברים מעמדותיהם, אלא לבקש מהם לאמץ את היכולת להקשיב, ולתת מקום לערכים "נשיים" - וחכמים בעיני - של אמפתיה, הבנה וקירבה, כפי שהסיקה פרופ' אריאלה פרידמן (מתוך מאמר של ד"ר מירה חניק). הערכים החכמים האלה משפרים לאין ערוך את הישגיו של כל מנהל וארגון.

המאמר הקצר של ד"ר חניק מסכם היטב את המגמות בתחום על סמך מחקרים רבים, ומדגים מה הופך אדם למנהל מצליח. השורה התחתונה היא שהשוני הוא לא במגדר, כי אם בערכים, ויוצא שלנשים תפיסת עולם מתקדמת, פתוחה ושוויונית יותר, ולכן הן מנהלות טובות יותר. איכשהו, אותי הגילוי הזה לא הפתיע.